ספר הפריקות

שוב היא לחשה לי...

"אל תאכלי עוד היום." היא לחשה לי.
"אכלת יותר מדיי, אל תאכלי עוד היום. "
היה נדמה לרגע שחזרה על מילותיה שוב, אילולא המילים הראשונות שהוסיפה במשפט.

לא יכולתי להביט בעינייה.
השפלתי את ראשי במבוכה, מודה באשמה.
"אני יודעת!" צעקתי לעברה. מלאה בכעס.
מדוע שאתן לה לפגוע בי ככה? חשבתי לעצמי…
למרות שהמחשבה הזו נעלמה ברגע, כאשר מילותיה האחרונות הדהדו שוב באוזניי.

העזתי להרים את הראש עכשיו, להביט
בעיניי שלי. שמשתקפות שם במראה.
צמרמורת עברה בי, לא יכולתי לסבול עוד את המראה שנגלה לעיניי. 

שוב התמלאתי בכעס, הפעם על עצמי.
"מה חשבת לעצמך שאכלת את זה?"
היא לחשה לי שוב. כאילו שאיני מודעת לטעות.
ידיי היו סגורות עכשיו, באגרופים.
נדמה כאילו מוכנות להכות בה, על מילותיה האחרונות.

ואכן, חבטה חזקה נשמעת.
אבל היא, עדיין עומדת זקופה לצידי.
עומדת בגופה הצנום והדקיק.
משום שהחבטה לא פגעה בה, אלא בי.
שוב הכתי את עצמי.

והיא לצידי, שותקת. מחייכת.
נדמה כמסכימה למעשיי.
הרי זה הסוף של כל טעות כזו, היא יודעת.
משום שהיא כאן. לצידי כבר במשך שנים.
מזכירה לי תמיד כי "אכלתי יותר מדיי. "

(16.5.18)