אני לא מאמינה שהיא הגיעה.
כמעט הגיעה השנה החדשה,
ואני עדיין פה.
והנה, מתחילה עוד שנה של התמודדות.
ומי יודע? אוליי זה לא יהיה שנה.
אני מרגישה כל כך הרבה כאב עכשיו,
שאני אפילו לא יודעת להסביר את כולו.
הייתי רוצה כל כך שמישהו ישמע אותי,
אבל אני לא יודעת לבטא אותו במילים.
הייתי רוצה כל כך להרגיש ערך,
אבל אני לא יכולה להיות כזאת.
הייתי רוצה כל כך להעלם עכשיו,
אבל אני לא יכולה לעשות.
לעשות שום דבר בקשר לזה.
זו פשוט תמשיך להיות מחשבה, מחשבה שתהיה כאן תמיד.
שכל כך התרגלתי אליה, שאני אפילו כבר לא בוכה. בכלל לא.
אני כבר לא בוכה כשאני חושבת על כל הדברים שאני אעשה בפעם האחרונה...
הציור האחרון, השיר האחרון, המילים האחרונות... כל אלו רק נראים לי כחלק מהחיים, ומההתקדמות למטרה.
ואוליי יש לי מטרה קצת שונה משל הרבה אנשים לשנה הזאת, אבל אני ינסה להפוך אותה לאחרת.
(31.12.18)
YOU ARE READING
ספר הפריקות
Non-Fictionכל הפעמים האלה שאני ממש חייבת להגיד משהו, אבל אני לא מצליחה. ☆ 1st place in this category ☆ (23.3.18),(5.4.18),(19.4.18),(16.5.18) *מכיל אובדניות*
