שלום לך,
בוודאי את שוב מופתעת שאני כותבת לך, אבל אני כנראה מרגישה שוב צורך להגיד לך כמה דברים.
הרבה זמן שרציתי לכתוב לך, אך לא מצאתי פנאי לכך.
ישבתי הרבה מול הנייר כשהעיפרון בידי, אבל המחשבות שלי נדדו רחוק יותר…
בכלל, קשה לי מאוד להתחיל את המכתב הזה.
האם את פעם חשבת לכתוב לי?
הרי הרבה זמן לא דיברנו… לא עברתי במחשבות שלך מדיי פעם? אני מודה שאני כן חשבתי עלייך והרבה, הרי אני כותבת לך עכשיו…
המחשבות שלי שוב מתחילות לנדוד, לאותו יום שהכרחת אותי לעבוד בשבילך. אותו יום שהיה לי האומץ לעמוד נגדך, אבל כנראה שזה לא השתלם לי.
כי זה נגמר בזה שחתכתי את עצמי, אחריי שחשבתי שזהו ולא אחזור על זה יותר.
האם גם את הרגשת רע באותו יום?
מדוע בכלל חשבת שאני צריכה לעבוד בשבילך? משום שאני בעלתת ערך נמוך משלך? שאין זו עבודה שראוי שתעשי? ומה אם אגיד לך שהיום, אחריי שנים אני נהנת מה"עבודה הזו" כמה שניתן. ואף משתמשת בה, כדיי לשקם עצמי ממה שגרמת לי לטווח ארוך.
אני מצפה בכל יום שהשחרור יגיע, שלא אצטרך לחשוב עלייך עוד, או על כל דבר שקשור אלייך.
המחשבות האלו גורמות לי להרגיש כלואה, שחררי אותי! ואיך? אני לא באמת יודעת. הרי לסליחה שלך כבר קשה לי להאמין… שכן במחשבה שנייה אני לא באמת צריכה אותה. הייתי צריכה אותה אז, כשהייתי ילדה בת שתים עשרה ואת צחקת עליי בפעם הראשונה.
שניסית לצלם אותי כמו שאני, אבל באמת.
אומנם לא הצלחת, אבל… זה עדיין זכור לי בזיכרון
כל כך חזק. רק דבר אחד חזק יותר מזה היום, וזו ההרגשה הזו של… "למה סלחתי לך? "
גם את זוכרת את זה?
מקווה בשבילך שלא, כמו ששכחת אותי...
Warrior.
(14.7.18)
YOU ARE READING
ספר הפריקות
No Ficciónכל הפעמים האלה שאני ממש חייבת להגיד משהו, אבל אני לא מצליחה. ☆ 1st place in this category ☆ (23.3.18),(5.4.18),(19.4.18),(16.5.18) *מכיל אובדניות*
