"למה את עצובה?" "אני לא".
עניתי לה, בקול הכי שמח שיש לי.
"את כן, כל הזמן. "
"לא נכון. " והפעם, כבר לא חייכתי.
אחר כך לא המשכנו לדבר עוד, מאסתי בשיחה הזו.
למרות שהיא הייתה קצרה כל כך, המחשבות שהיא הביאה איתה נמשכו זמן רב.
אני באמת נראת עצובה כל הזמן?
הסוד שלי חשוף כל כך? עד כדיי כך שהוא נראה על הפנים שלי שוב?
אוליי כעת, כשהתחושה הזו של אז חזרה… גם המסכה שלה באה יחד איתה.
יתכן שאותה מסכה היא הסימן עבורם, שתודיע להם כי סופי קרוב? ואין הסוף שלי בידיי אף אחד מלבד עצמי… וכן גם בידיי אותו אחד ששם, ששולט על הכל.
אם זה הסימן עבורם, מי יודיע לכם על כך?
הרי יום אחד כאשר המשתמש הזה ידום לגמריי,
יחד עם הלב שלי...והנשימה.
איך תוכלו לדעת?
תרצו לדעת?
ואילו יהיה אכפת?
למי יהיה אכפת?
חברות שלי עוד יתמודדו, הרי גם ככה דרכינו נפרדות.
מוטב שאשאר אצלן רק בזכרונות.
כך לא יעצבו כשידעו על סופי, אני בטוחה.
ומשפחתי? גם היא תסתדר, תוכל היא תמיד לחשוב כי נהגתי כחברותיי ועזבתי את הבית למשך זמן מה.
אומנם לא אשוב כשאר החברות, אבל זה לא אמור לגרום לבעיות. אוליי לכמה מעטות… שכמובן אפשר לפתור.
רק אתם נותרתם בעיה, יחד עם עוד עניינים מספר שיש לי לדאוג להם כהכנה לסופי. הרי אני לא רוצה להוות טרחה לאף אחד.
אני לא רוצה שיטרחו עבורי,
אני אוהבת לשרת את עצמי בכוחותייי.
אני לא רוצה לגרום לאחרים עצב בלעדיי,
מוטב כי ישכחו אותי מעכשיו ודיי.
גם אתם יכולים לשכוח,
הרי אני פה רק מעט. עוד לא חלפה לה שנה, וכבר אעלם כאילו שלא היה. שלא היה כאן דבר.
ולמה ההכנות הללו מסובכות מדיי?
אני זוכרת שאז… בגיל שלוש עשרה, היו אלו עניינים גבוהים מדיי עבורי. שמרתי אותם לעכשיו, כאשר לפי המדינה כולי ברשות עצמי.
ועדיין, אני לא יכולה לעשות דבר.
באיזה גיל כבר יהיה לי מותר?
מותר לעזוב הכל.
ולהשאיר מאחוריי שקט.
להעלם, כאילו לא היה.
(8.7.18)
YOU ARE READING
ספר הפריקות
Non-Fictionכל הפעמים האלה שאני ממש חייבת להגיד משהו, אבל אני לא מצליחה. ☆ 1st place in this category ☆ (23.3.18),(5.4.18),(19.4.18),(16.5.18) *מכיל אובדניות*
