ספר הפריקות

אני לעצמי.

עוד פעם אני לבד, וזה מבאס.
עבר הרבה זמן מאז שכתבתי על חברות שלי, שמתברר מאז שלפעמים באמת ה'חברות' נכון כדיי להגדיר אותן.

לילה קר, מקפיא אותי.
ואני, צועדת לבדי.
ואילו מאחוריי נראת שיירה,
בערך בגילי,
מעט מוכרות לי,
והן חברות שלי?
אם כן, מדוע הן משאירות אותי ללכת ככה לבדי? 
הרי בתחילה הובלתי אותן,
ונהנתי לראות אנשים בדרכי.
ועכשיו אני לבד,
ואין אחד ליידי.

לילה קר,  מקפיא אותי.
ואני הולכת הלוך ושוב,
ואין אחד שיילך מלפניי, מאחוריי
ואף לא מצדדיי.
ואני צועדת לבדי,
וחוזרת על צעדיי שלי.
כי אין מי שילך בהם,
מלבדי.

(24.2.18)