המחשבות עוברות במהירות.
אני מרגישה סחרחורת...
"הם מסתכלים עליי! כולם. כולם מסתכלים עליי! שמישהו יעצור את זה כבר!"
אני שומעת מבפנים, ולא מסוגלת אפילו להרים מבט לעברם. אני נשארת קפואה...
אבל לא לעוד הרבה זמן.
אני דיי בטוחה שכבר איבדתי את הצבע, את היכולת לנשום, לאחוז, לעמוד...
לאט לאט אני מרגישה את הכאב דוקר אותי שוב, בכל הכוח.
סימנים אדומים מתחילים להופיע.
אבל אני נשארת קפואה.
אף דמעה לא יורדת, אני כבר לא בוכה.
אף פעם לא בוכה.
אני רק כועסת על עצמי, שזה קרה שוב.
תפסיקי לתפוס מחסה בין מתים, את חיה!
תפסיקי לקרוא להם, שיבואו... שיתחלפו במקומך. שהלוואי והיו לוקחים אותך.
אבל אני ממשיכה להשאר בלי הבעה,
ואוליי אפילו לא נושמת.
המתים לא יגיעו, ואת לא תחייכי...
הם לא יתחלפו, ואת תשארי.
אז תתחילי לחייך!
מטופשת שכמותך...
(12.1.19)
YOU ARE READING
ספר הפריקות
Non-Fictionכל הפעמים האלה שאני ממש חייבת להגיד משהו, אבל אני לא מצליחה. ☆ 1st place in this category ☆ (23.3.18),(5.4.18),(19.4.18),(16.5.18) *מכיל אובדניות*
