14/05/18
לעזאזל איתך.
אני רצינית הפעם. באמת נמאס לי. נמאס לי מהדרמה, מההאשמות, מההודעות הכעוסות הארוכות, מהניפוח של כל דבר קטן מחוץ לכל פרופורציה, מאיך שלא משנה מה באמת קרה, איכשהו את מסוגלת לעקם הכל ככה שאני אשמה ואת הקורבן.
את אומרת שאני עברתי את הגבול, אבל אני חושבת שאת חצית אותו בזה הרגע. והפעם אני מסכימה איתך - אני, כמוך, חוששת שלא תהיה דרך חזרה. את אומרת שזה כי "פגעתי בך ומאכזב אותך שאני אפילו לא מודעת למעשים שלי". כי, לדברייך, תקעתי לך סכין בגב וקלקלתי לך הכל, כולל את החברות שלנו.
ואת יודעת מה? לעזאזל עם זה. לעזאזל עם כל החרא הזה שאת אומרת, כי אני אומרת שזה כי את דרמה-קווין ואת הפכפכה והמלודרמה שאת יוצרת עושה לי בחילה פיזית ומנטלית. לעזאזל עם זה, ולעזאזל איתך, כי אני לא מוכנה לשתוק לך יותר ואני לא מוכנה לתת לך להשתיק אותי או לתת לך לגרום לי חהרגיש אשמה ברכבת ההרים האמוציונלית שלך. אני לא מוכנה לסבול את זה יותר.
אז במקום מסוים אני מרגישה הקלה על זה שאמרת שאת זקוקה ל"הפסקה ממני", כי אני הרגשתי אותו הדבר לגבייך. אבל זה גם מכעיס אותי יותר, כי זה לא מקדם אותנו לשום מקום. את יוזמת את ההפסקה, כלומר את נפגעת והיחס שלי כלפייך היה הבעייתי בסיטואציה, ואני הרעה והאשמה שיש לה אגו כל כך גדול שנשבר לה הגב מלסחוב אותו, שהיא לא מסוגלת להתנצל גם אם היא יודעת שהיא טועה.
זה מרתיח ברמות אחרות.
אני רוצה הפסקה ממך, כי היחס שלך כלפיי מחפיר ולא מתקבל על הדעת בכל כך הרבה דרכים. כי אני לא יכולה או מוכנה להתמודד עם הדרמה שאת מפילה עליי בכל פעם שנופלת עלייך המוזה. כי אני לא מוכנה פשוט לעמוד שם ולהקשיב לך אומרת לי שאני הרעה ושאני האשמה בכל ריב מטופש שאנחנו נקלעות אליו.
אז אולי אני לא מבינה את נקודת המבט שלך. אני מאשימה אותך בכך שאת אטומה ובלתי-מתחשבת וחסרת-אמפתיה, אבל יכול להיות שגם אנח לא מסוגלת לראות את המצב מבעד לעיניים שלך... אז מה דעתך על להסביר לי? אבל הפעם לא בהודעות טקסט מטומטמות ומטמטמות, לא בכעס, לא באכזבה, לא בצעקות ולא בהאשמות - רק רגע קצר של סובלנות. תביני שאחן לי מושג איך את חווה את החיים ושאני חווה הכל אחרת לחלוטין ושאין לי שום יכולת לקרוא את מחשבותייך או את רגשותייך. תביני שזה מטופש מצדך לומר לי שאני לא מודעת למעשים שלי בלי לטרוח להסביר לי למה בדיוק אני לא מודעת. אני אמורה לנחש? לעשות מדיטציה עד שכל התשובות פשוט יצוצו מעצמן בראשי? לא, אני יודעת, אולי תלמדי אותי קריאת מחשבות, הרי את יודעת ומבינה הכל על כולם.
אני מרגישה חלשה על זה שאני מחליטה לנתק את הקשר איתך לגמרי, כי במצב הנוכחי אני לא אמרתי דבר בעוד שאת הוצאת את כל העצבים שלך עליי ואמרת לי כל כך הרבה דברים פוגעניים שאני מקבלת בחילה רק מלהסתכל על מה שכתבת.
ואני לא עומדת לענות לך, לא כי אין לי מה לומר - לעזאזל, יש כל כך הרבה - אלא כי אני בוחרת להיות האדם ה"בוגר" מבינינו ולסיים את זה עכשיו, לא למשוך עוד את הדרמה שמרתיעה אותי כל כך. ואני עייפה מלהיות האדם ה"בוגר", כי זה כל כך מרגיז ומתסכל להתאפק מלענות כשיש כל כך הרבה דברים שאת עוד רוצה להגיד. אבל במקום זה אני מוציאה את זה לכאן, כי נראה שלי, בניגוד אלייך, עדיין אכפת ממך ומאיך שאת מרגישה; כי עם כמה שאני רוצה לענות ולהחזיר לך על איך שאת מצליחה לסובב כל סיטואציה כך שאת תצאי המסכנה ואני הרעה, אני לא רוצה לפגוע ברגשות המעורערים ממילא שלך, ובהחלט לא מוכנה להעניק לך את הסיפוק שבידיעה שבסוף עשית בדיוק מה שהיה צריך כדי לגרום לי להפוך למה שאת אומרת שאני.
YOU ARE READING
קול הדממה
Non-Fictionקטעים ושירים שאני כותבת מתוך הצורך לבטא במילים ולהנציח על הדף את מה שאי אפשר לומר לאף אחד בקול רם. ):):) © כל הזכויות על כל הקטעים המפורסמים שמורות לי.
