02/01/18
היא הביטה במארני במבט אכזרי ודיברה בקול שקט, נוקב. "הוא לא רוצה אותך, תפנימי את זה. נמאס לו ממך כבר. הוא רוצה שתעזבי אותו בשקט."
מילותיה של אלאנה צרבו בחזה כאילו בלעה חומצה חזקה מלוא הפה, אבל היר סירבה לתת לה את העונג שבהשפלתה, סירבה לתת לה להשפיע עליה כך. היא מסוגלת ליותר מזה. "אז למה את זאת שאומרת לי את זה? למה זה לא הוא שעומד מולי ואומר את כל מה שאמרת עכשיו?" היה משהו חנוק בקולה של מארני למרות שגמרה אומר לא להיכנע עוד לדבריה של אלאנה, והיא כחכחה בגרונה בנסיון להיפטר מהגוש שחסם אותו.
אלאנה נענעה בראשה למשמע דבריה, כאילו היא מתעקשת לפספס את העיקר ולהתמקד בתפל. "זה לא רלוונטי, את לא מבינה? תקלטי כבר, הוא לא רוצה אותך יותר! נמאסת עליו כבר, הוא רק רוצה שתניחי לו כבר! הוא לא אוהב אותך, והוא אף פעם לא אהב ולא יאהב!" אלאנה צעקה, בתקווה שכך מארני תשתכנע בדבריה סוף כל סוף. היא לא רצתה ברעתה, כלל לא - ההפך הוא הנכון. מארני הייתה אופטימית ונאיבית מדי, מלאת תקוות וחלומות ואשליות. היא רק רצתה שלא תופתע ותתאכזב כשהרגע הגורלי והבלתי-נמנע יצוץ על מפתן דלתה, שתהיה מוכנה לכאב לכשיגיע - כי הוא עוד יגיע.
מארני התנשמה, בטנה וחזה מכווצים בכאב. היא כמעט נשברה תחת משקל מילותיה הנוראות של אלאנה, אבל אז בבואת פניו של ג'וזף עלתה בעיני רוחה - פניו המחויכות, הנעימות, הנאהבות כל כך - והיא ידעה שאינה מסוגלת לוותר עליו. לא בכזאת קלות.
"לא. אני לא אתן לך לעשות לי את זה. לא הפעם." היא נשמה עמוקות ודמעה עגלגלה עשתה את דרכה במורד לחייה. "אם באמת נמאס לו ממני, אם הוא באמת כבר לא אוהב אותי - הוא מוזמן להןא אליי ולומר לי את זה בפרצוף. עד אז, בבקשה ממך, תתעסקי בעניינים שלך ואל תתאמצי כל כך להרוס כל דבר טוב שיש לי."
במילים אלו היא נעצה באוזניה זוג אוזניות, ובעזרת הצלילים המנחמים שכמו ערסלו את נפשה הפצועה היא השתיקה את קולה של אלאנה, המצווח בתוך ראשה נבואות זעם אודות גורל אהבתה.
YOU ARE READING
קול הדממה
Literatura Faktuקטעים ושירים שאני כותבת מתוך הצורך לבטא במילים ולהנציח על הדף את מה שאי אפשר לומר לאף אחד בקול רם. ):):) © כל הזכויות על כל הקטעים המפורסמים שמורות לי.
