16/11/17
כואב לי ואני לא יודעת למה.
אני מרגישה חלולה. ריקה מבפנים.
הוא אמר שהוא היחיד שמרגיש כך, אבל למרות שניסיתי לומר לו שהוא טועה, הוא לא יודע עד כמה.
ממה נגרם הכאב? מאין מגיע הדיכאון? ממה נובעת הרתיעה העזה שאני חשה כעת כלפי קולותיהם של אנשים שמחים מדברים, צוחקים, חיים? המוזיקה לא אוטמת את אוזניי לרעשים שבחוץ ואני עדיין שומעת הכל וכל מה שאני רוצה כרגע זה להיות מסוגלת לא לשמוע דבר פרט לה, שתמלא את אוזניי בצליליה הנוגים ובקולו הצורב מאכזבה ומפגיעות ומחולשה של הזמר הכאוב.
אני לא רוצה להיות מוקפת בכל האנשים האלה, שלא אכפת להם ממני ולי לא אכפת מהם. די כבר. תנו לי ללכת. למה זה עוד לא נגמר? תפסיקו לדבר, תפסיקו לצחוק, תפסיקו לחיות. תפסיקו לחיות לידי. אני לא רוצה אתכם כאן ורק מתפללת שתיעלמו. לא אכפת לי שזה רע ולא אכפת לי שזה אנוכי, אני רק רוצה להיות לבד כרגע, לבד עם המוזיקה ועם הכאב ועם החלל הריק שנפער בתוכי ומתפשט בגופי בשיטתיות וללא רחמים כמו גידול ממאיר.
תשחררו. תנו לי ללכת. אני לא רוצה להיות כאן, אז למה אתם מכריחים אותי? תנו לי לחזור הביתה. תנו לי להסתגר לבדי בהרמיטג' הפרטי שלי, החדר הלבן שנצבע בשחור ובכחול על ידי המוזיקה המתפוצצת מתוך המערכת ומתוך גרוני המצטרד במהירות.
תעזבו אותי בשקט כבר. אתם, שלא אכפת לכם, תעזבו אותי, וכשתמצאו מישהו שאכפת לו - תאמרו לו שייכנס בשקט לחדר הסגור שלי, ושיחבק אותי חזק כל כך עד שלא אוכל עוד לנשום, או לבכות.
YOU ARE READING
קול הדממה
Não Ficçãoקטעים ושירים שאני כותבת מתוך הצורך לבטא במילים ולהנציח על הדף את מה שאי אפשר לומר לאף אחד בקול רם. ):):) © כל הזכויות על כל הקטעים המפורסמים שמורות לי.
