13/12/17
לפעמים אני מרגישה כל כך לבד שזה כואב. לפעמים אני מרגישה כאילו לאף אחד לא אכפת מספיק כדי להקשיב, או שאני לא יכולה לשתף את קשיי מבלי שאישפט בחומרה בעוונם.
ואני מנסה לחשוב על מישהו שירצה להקשיב ושלא ישפוט אותי, מישהו שדעתו עליי לא תשתנה אחרי שיישמע את מחשבותיי האפלות ביותר, מישהו שהערכתו כלפיי לא תיפגם לאחר שיישמע על מגרעותיי ומפלותיי, אבל אני לא מוצאת. עוד לא מצאתי אף אחד כזה.
לעתים קרובות יותר ויותר אני מרגישה שאיני חשובה או בעלת ערך כלשהו, שאף אחד אינו מעוניין במה שיש לי להגיד, שלאף אחד לא אכפת ממני מספיק בשביל באמת לשים לב אליי. וכשאחרים גורמים לי להרגיש כך, זה מעורר בי כעס וטינה ומרמור כלפיהם. זה לא נעים במיוחד, את זה אני יכולה להבטיח.
אז כשאני על סף בכי כי משתיקים אותי ולא נותנים לי להשמיע את קולי ואתה אומר שאתה שם לב שאני מרגישה לא בנוח, שאני מרגישה לא שייכת, שאיני מעוניינת בשיחה הזו, ועוד מתנצל על כך - זה משנה הכל, או לפחות הרבה. באמת.
אתה פשוט לא מבין כמה ההודעה הפשוטה הזו שיפרה את הלך רוחי, כמה היא תיקנה את זכרון חוויית היום הזה, כמה היא השפיעה לטובה על רגשותיי.
זה אולי לא מאוד רציונלי, אבל זה כל כך עוזר. זה כל כך משנה לדעת שלמישהו אכפת, ולו קצת, ולו מספיק בשביל לשים לב אליך. הייתי רוצה שתדע מה זה אומר בשבילי בלי שאיאלץ ממש לומר זאת, כי אני פחדנית שחוששת לדבר על דברים רציניים באמת עם אחרים.
אז תודה לך. תודה על תשומת הלב המינימלית לה הייתי כה זקוקה, תודה על שצברת את העוז הדרוש כדי להודות בטעות ולהתנצל.
תודה על שנתת לי לדעת שלמישהו אכפת, גם אם קצת, גם אם רק מספיק כדי להרגיש רע בשבילי.
YOU ARE READING
קול הדממה
Non-Fictionקטעים ושירים שאני כותבת מתוך הצורך לבטא במילים ולהנציח על הדף את מה שאי אפשר לומר לאף אחד בקול רם. ):):) © כל הזכויות על כל הקטעים המפורסמים שמורות לי.
