קול הדממה

31 - פגמים בייצור

08/05/18

אם קודם חשבתי שאתה נחמד, שאתה חמוד, שאתה מקסים, מצחיק, חכם - הרי שעכשיו אני רואה שאתה מדהים. לראות אותך סוף סוף מדבר בקול רם, עומד על שלך, היה מחזה יפה לצפייה, מבדר ומעורר השראה בו זמנית. יכולת האלתור, העקשנות, האומץ, הנחרצות... אלה לא היו דברים שציפיתי להם מהיכרותנו הקצרה והשטחית למדי.
הופתעתי לטובה, אבל הבעיה בכך היא שזה רק גרם לי להעריך אותך יותר ולהתאהב בך עוד קצת. כאילו שלא הספיק לי מה שיש עכשיו.
ובמובן מסוים, זה גם גורם לי להרגיש עוד פחות ראויה לעומתך. איך אני יכולה להתחרות במשהו כזה, להשתוות אליו? איך אני יכולה להעמיד פנים שיש לי סיכוי כלשהו איתך ככה?
אני לא משלה את עצמי שאתה מושלם. ברור לי שאתה לא ושזה לא אפשרי, כי למרות מה שאנשים לעתים טועים לחשוב - אף אחד לא מושלם. לא פעם, לא עכשיו, ולא בעתיד. יהיה מטופש מצדי להאמין שאתה - או כל אחד אחר, לצורך העניין - מושלם. אבל ככל שאני מגלה עוד ועוד פרטים קטנים עליך, על מי שאתה כאדם וכיצור אנושי חי ונושם, בו בזמן מתעוררת בי הרגשה שאנחנו דומים יותר משחשבתי והרגשה שאתה כל כך יותר מדי טוב בשבילי.
העניין הוא שכשאני חושבת על עצמי, אני רואה את כל החסרונות, את כל הטעויות שאי-פעם עשיתי, את כל השגעונות והדברים הדפוקים, כל השריטות והפגמים בייצור. כשאני חושבת עליך אני לא רואה את זה, בין אם כי איני מכירה אותך מספיק לעומק ובין אם כי הפגמים של אחרים פשוט לא כל כך מטרידים אותי כפי שאלה שלי כן.
וזה מפחיד לחשוב על זה ככה. מפחיד לדעת כמה אתה טוב. מפחיד לדעת שאנחנו כל כך קרובים בגופנו ועם זאת כל כך רחוקים בנפשנו. מפחיד לחשוב שאני חייבת לשמור את כל זה לעצמי. מפחיד לחשוב שיום אחד ההרגשה תיעלם וכל זה יהיה רק זיכרון חולף ואני אהיה היחידה שתדע שפעם היה שם משהו.
לא הגעת לבית הספר היום.
חשתי אכזבה. התגעגעתי אליך.
יותר משהשאר מפחידים אותי, מפחיד אותי שתגלה איך אני מרגישה, שתגלה על כל הדברים הקטנים האלה, ושלא תהיה שותף להרגשה. זה שינוי מסוים מתחילת הדרך, אבל אני לא רוצה לחשוב על יום שבו זה יקרה ואתה תתנהג לידי כאילו אני חיית פרא שאסור לעורר או להרגיז, או גרוע יותר - תסתכל עליי ברחמים; תחשוב שאני פתטית כי יש לי רגשות.