21/03/18
למה פעם אחת בחיים שלי אני לא יכולה לעשות משהו כמו שצריך?
התלהבתי, התרגשתי, השגתי את מה שרציתי. היה לי הכל בידיים; עדיין יש לי. אבל עכשיו זה מרגיש מטופש - אני מרגישה מטופשת. יש לי אותו, ולרגע הייתי מרוצה, ואז שוב הלכתי והרסתי הכל, כמו שאני תמיד עושה.
הוא חושב ומאמין ויודע שהכל בסדר בינינו, שיש לנו עתיד, שזה מה ששנינו רוצים, אבל אט אט מתחוור ששוב הכנסתי את עצמי לאותו מצב. שזה פשוט לא זה. שמה שפעם הקסים אותי לא נשמע מעניין כל כך. שמה שפעם אמרתי שלא באמת חשוב סתם מעורר דחייה. שמה שפעם מצאתי מקסים או סתם לא מפריע פתאום מרגיז אותי נורא. שהאדם שקודם נמשכתי אליו וחיבבתי מעורר בי לא יותר מרתיעה קלה ובחילה מורגשת בקושי.
ואז ישנו הוא. האחר. הבחור הלא-נכון, בזמן הלא-נכון, בתקופה הלא-נכונה. הוא לא האחד שאני אמורה להתלהב ממנו, לא האחד שאני אמורה לרצות להיות בקרבתו כשאני לבד, לא האחד שאני אמורה לחלום עליו בהקיץ, לא האחד שאני אמורה לחייך למראה חיוכו המידבק. הוא לא האחד שלמחשבה עליו אמור להיות הכח לגרום לפרפרים שבבטני להתעורר לחיים ולרפרף בכנפיהם הדקות.
אני מתכוונת, מה נסגר איתי? מה לעזאזל אני עושה כאן? איך הצלחתי להגיע למצב הזה בכלל? אני לא מותאמת למצבים כאלה. הם לא מגיעים עם מדריך למשתמש או שום דבר שדומה או קרוב לכך; רק עם הרבה-יותר-מדי בלבול רגשי ומנטלי ורצון כמעט-כרוני לבכות את עצמי למוות, או סתם עד שאירדם.
הבחור הנכון הוא חתיך ונחמד וסקרן וכיפי ושרירי ושתלטן ובטוח-בעצמו ומיושן ואיש-שיחה משמים ומנשק ואוחז אותי בזרועותיו החזקות, כנגד חזהו הקשה.
הבחור הלא-נכון הוא יפה וטוב-לב וחכם ומצחיק ומנומס וחנוני וגמלוני ומביך וממש מחוץ להישג ידי, נועץ בי מבט מקניט עם העיניים הירוקות המהפנטות הללו שלו.
לשניהם יש חיוך מידבק, אבל זה של הבחור הנכון מפגר מעט וזה של הבחור הלא-נכון הוא לא פחות ממקסים.
הבחור הנכון מרגיש מעט עלוב לפתע, למרות כל ההכחשות. הוא לא חכם ולא מנשק טוב, הוא לא יודע מתי לעצור ולא טוב בזיהוי גבולות אדומים שלא היה, אין וכנראה שלא יהיה לו אישור לחצות. נדמה שהוא מתעניין רק - או בעיקר - בצד הגופני של מערכת היחסים שלנו ובקושי - אם בכלל - בצד הרגשי שלה. לא עושה רושם שהוא מתעניין בי כאדם משל עצמי או שאכפת לו ממשהו שאינו סקס או ספורט או פיזיקה. הוא אומר שאני יותר חשובה מהשאר, ואלוהים, כמה שזה מלחיץ אותי. זה הלחיץ אותי עוד מההתחלה, כשהוא אמר שהוא אוהב אותי ושאני במקום הראשון אצלו, ואני בסך הכל נישקתי אותו, ו - מה לעזאזל נסגר עם זה?! הייתי צריכה לדעת מלכתחילה שזה התקדם מהר מדי. לומר עלינו שאנחנו רק "יוצאים" ולא "ביחד" היה לא יותר מתירוץ להכחיש את האמת ולדחות את הקץ, את הבלתי-נמנע. קיוויתי שאולי הפעם זה יהיה שונה. הייתי נאיבית ומטופשת וחסרת רחמים בכך שלא הבנתי מההתחלה שזה חסר סיכוי, בכך שנתתי לזה הזדמנות והנחתי לזה להתקדם כל כך הרבה. ניסיתי להכחיש את זה ולהאמין בתוקף שזה בסדר, שהכל תקין, אבל כנראה שהגיע הזמן להפסיק ולהודות באמת סוף כל סוף: זה לא הדבר האמיתי.
והבחור הלא-נכון... הלוואי שיכולתי לומר שאולי הוא דווקא הבחור הנכון עבורי בסופו של דבר, אבל כנראה שגם זה לא נכון. אנחנו ידידים טובים - או כך אני רוצה להאמין - והכל כל כך טוב ויפה שאני מבועתת שאם יקרה משהו בינינו הכל ייהרס ואני אצטער על זה. עם כל היתרונות, אני לא יודעת אם אצליח להתעלם מכל החסרונות - אני מוצאת אותם מקסימים, אבל זה רק עכשיו. מי יודע מה יהיה בעתיד, ואם יום אחד הבחור הלא-נכון יהפוך לנכון אז הכל עלול להסתיים אותו הדבר, ואני לא מוכנה להקריב את מה שיש לנו בשביל זה, לא מוכנה להניח לכל זה לקרות שוב, לא איתו, לא עם אף אחד.
אז כרגע הרעיון המפחיד ביותר הוא שהוא מרגיש כמוני. כי אם הוא לא רואה אותי כיותר מידידה, לא תהיה שום בעיה: נישאר ידידים כמה זמן שנישאר, אני אחיה עם פרפרים מדוכים בבטן כאילו הכל מושלם וככל הנראה בסופו של דבר אעבור הלאה ואראה אותו כידיד בלבד - דבר שאינו רע כלל וכלל, כפי שלעתים נהוג לחשוב.
ידידים וחברים הם דבר יציב ומוצק, כמו סלע איתן, אנשים נאמנין ואמינים שניתן לסמוך עליהם שיהיו שם לצידך כשתיפול או שיעמדו עם חיוך רחב על הפנים וצחוק מתגלגל שתהיה במיטבך. אלה האנשים שאתה מתגעגע אליהם כשאתה לבד ושמח וגאה לצדם, אלה שגורמים לך להרגיש טוב - עם עצמך ובכלל - ושכשאתה איתם לא אכפת לך מה אחרים חושבים או אם הם מסתכלים.
אז לא, זה לא יהיה רע אם זהו המצב. אבל, אלוהים אדירים, אם הוא מרגיש כמוני...
אם הוא מרגיש כמוני, הוא עלול, יום אחד, לאזור מספיק אומץ כדי להודות בכך בפניי. אולי אפילו להפגין זאת. ואני הרי לא אוכל להחזיר לו באותו מטבע. אולי אומר לו שבחיים אחרים הייתי שמחה להיות איתו, אבל שבחיים האלו זה מסוכן מדי, כי לומר כן פירושו להיכנס לאותה תבנית שכבר בניתי ולפעול על פי אותו דפוס שכבר הכתבתי ובכך להשמיד את מה שהיה בינינו עד לאותו רגע.
העניין הוא שגם אם אומר לא, זה לא יהיה טוב יותר. כי הוא ייפגע, אולי אפילו יאמין שאני חושבת שהוא לא מספיק טוב בשבילי, וזה יפגום בידידות שלנו לא פחות. לאט לאט הוא יתרחק מתוך תחושת עלבון ומה שנהג להיות בינינו יתפורר לעפר מהר מאוד וכל שייוותר ממנו יהיה זיכרון קלוש של תקווה תפלה ושל חרטות.
אז כעת עליי לעשות את שחייב להיעשות ולבשר לבחור הנכון את הבשורה המרה. ולמרבה האומללות, כרגע התקווה הגדולה שלי היא שהבחור הלא-נכון לא מרגיש כלפיי כפי שאני מרגישה כלפיו, כי זה הרי יהיה לבטח סופו של הקשר בינינו.
מסתבר שגם הבחור הנכון וגם הבחור הלא-נכון אינם נכונים עבורי.
YOU ARE READING
קול הדממה
Non-Fictionקטעים ושירים שאני כותבת מתוך הצורך לבטא במילים ולהנציח על הדף את מה שאי אפשר לומר לאף אחד בקול רם. ):):) © כל הזכויות על כל הקטעים המפורסמים שמורות לי.
