11/02/18
אני מפחדת.
אני מפחדת שאני עושה את אותן הטעויות שבדיוק התמודדתי איתן, פעם נוספת.
אני מפחדת שאני חוזרת לזה מהר מדי ושזה יוביל לתוצאה דומה, אם לא זהה.
אני מפחדת שזה לא יעבוד שוב ושאני שבה לאותו דפוס פעולה ושזה ייגמר באותה צורה, או באופן גרוע יותר, מה שאני מקווה מאוד שלא יקרה.
אני מפחדת שעכשיו אני מרגישה מעולה לגבי כל זה ושבעוד זמן קצר זה לפתע ייעלם ושוב תיפול עליי האחריות לסיים את זה.
אני מפחדת מעצמי.
אני מבולבלת ולא-החלטית ולא-אחראית, ואיך אני יכולה לדעת שמה שאני מרגישה עכשיו ישרוד מספיק זמן כדי שיהיה טעם בכל זה? זה תמיד מרגיש מיוחד במינו, אבל הרי שזה בדיוק העניין: זה תמיד מרגיש ככה, בכל פעם מחדש. אני מחבבת אותו מאוד, לא מפסיקה לחשוב עליו, ואז אחרי זמן קצר - קצר מדי - לפעמים שבועיים, לפעמים חודשיים - כל הרגשות יוצאי הדופן דועכים במהירות עד שלא נותר דבר אלא רמז או זיכרון נעים או מריר ממה שהיה שם קודם.
ואני מרגישה טוב לגבי זה. הוא נחמד ומצחיק ומתוק ואני נהנית להיות אחתו ולדבר איתו. אני פשוט מפחדת נורא שנתקדם באמונה שהוא מוצא חן בעיניי עד שיום אחד זה ייעלם והכל ייהרס באשמתי.
הלוואי שיכולתי לגרום לעצמי להיות אחרת, במובן הזה. פעם נהגתי להתלונן שאכפת לי יותר מדי, ועכשיו זה. זה בא בגלים, רק שהגאות והשפל עבור כל אדם בחיי אינם מתואמים כלל וכלל.
הלוואי שיכולתי להרגיש בטוחה בזה, בעצמי, לדעת שאני יכולה לעשות את מה שמרגיש לי נכון עכשיו בלי לדאוג שבקרוב ארגיש שונה לגמרי ואיאלץ להתמודד עם ההשלכות של דברים שעשיתי ואמרתי כשהרגשתי אחרת.
הלוואי שהייתי יכולה להיות מאוהבת היום בלי לחשוש שמחר כבר לא אהיה.
YOU ARE READING
קול הדממה
Non-Fictionקטעים ושירים שאני כותבת מתוך הצורך לבטא במילים ולהנציח על הדף את מה שאי אפשר לומר לאף אחד בקול רם. ):):) © כל הזכויות על כל הקטעים המפורסמים שמורות לי.
