06/11/17 (24/11/17)
כשהחיבה הופכת לכעס, כשהאהבה הופכת לטינה, הדבר החיובי ביותר הופך שלילי לפתע: כי בחיים, שלא כמו בחשבון, שני מינוסים אינם יוצרים פלוס.
למה ככה?
למה היחס הזה?
מה רע בי?
למה אני לא מספיקה?
למה אני לא מספיק טובה?
מה לא מספיק טוב בשבילך?
מי אתה שתגרום לי להרגיש כך?
הטינה היא טינה - היא הרי טינה, ככלות הכל - ולמה כבר ציפיתי? הייתי צריכה לדעת שזה יבוא. לא עשית כלום, ובכל זאת, איכשהו, זו בדיוק הבעיה.
תן סימן, האם אתה חי? האם בכלל יש משהו כלפיי בלבך הקפוא? האם אתה רוצה יותר ממני, או שאתה עדיין נאחז באותה אהבה נכזבת נושנה?
ככה.
היחס הזה באשמתי.
דבר לא רע בי, והכל רע בי.
אני לא מספיקה.
אני פשוט לא מספיקה.
אני לא מספיק טובה.
זה לא מספיק טוב בשבילך.
מי אתה שתגרום לי להרגיש כך?
הייתי צריכה לדעת שזה יבוא.
(אתה תקוע בעבר ואתה לא מצליח או לא מסוגל או לא רוצה להשתחרר ממנו: ממנה.
אתה יודע שהיא לא אוהבת אותך, היא חזרה ואמרה זאת, אבל זה לא באמת משנה ללבך, נכון? כי אתה עדיין, בכל זאת, אוהב אותה.
בכנות, קצת עצוב לי בשבילך כאן, ומצד שני, אני מרגישה שיש בכך מן צדק פואטי: אתה מבין איך אני הרגשתי כשעוד היו בי רגשות כאלו כלפיך. לצערי, או לשמחתי, זה לא מעודד אותי כהוא זה: איני מאחלת לך שום רע, שלא תתבלבל. אני שמחה להישאר ידידה שלך.
אז אולי יום אחד תצליח מהרגש אליה, או שלבה ייטה אליך. כך או כך, אני כבר מחוץ לתמונה הזאת, ואני לא רוצה לחזור אליה.
ומי יודע, אולי יום אחד תבין מה עמד מולך וחמק מבין אצבעותיך: אבל גם אז, אני אומר לך את מה שאני יכולה לומר לך גם עכשיו: "תודה, אבל לא תודה.")
YOU ARE READING
קול הדממה
Non-Fictionקטעים ושירים שאני כותבת מתוך הצורך לבטא במילים ולהנציח על הדף את מה שאי אפשר לומר לאף אחד בקול רם. ):):) © כל הזכויות על כל הקטעים המפורסמים שמורות לי.
