23/04/18
בטני מזמזמת בהתרגשות רק לנוכח המחשבה עליך ואני לא יכולה לחשוב שמשהו כאן לא בסדר. משהו שונה הפעם. בהחלט עבר הרבה יותר מדי זמן מאז שכל זה התחיל, וחלוטין ציפיתי שכל הרגשות הללו ידעכו עד עכשיו.
ולמרות כל זאת, הנה אני כאן, יושבת על ספסל בחושך, וכותבת עליך.
מה בך שונה? אני תוהה, ואלפי תשובות צצות בראשי, כי אתה מיוחד במינך - אבל הרי כל בני האדם מיוחדים במינם בדרכם שלהם, ומה לעזאזל מבדיל אותך משאר המין האנושי, כשחושבים על זה ככה? על זה כבר אין לי תשובה.
לפעמים כמעט כואב לי להסתכל עליך, כי אני יודעת שהסיכוי שאתה מרגיש כמוני שואף לאפס.
אני אוהבת את עצמי, באמת שכן, אבל בכנות - מה כבר יש בי שהיה גורם לך לאהוב אותי גם?
אתה מוצלח ממני בכל כך הרבה דברים, והדברים בהם אני נוהגת להתגאות בפני עצמי נראים כל כך חסרי משמעות לנגד דמותך מעוררת ההערכה. למולך כל הפרטים הקטנים בי שאני מרגישה טוב לגביהם כמו מתגמדים.
לפעמים אתה מחייך אליי את החיוך הרחב המקסים הזה שלך, עם השיניים הלבנות הישרות, ועיניך הירוקות נוצצות, והמראה יפה כל כך שלבי מתכווץ בחזי, כי אני יודעת שהחיוך הזה לא אומר את מה שאני רוצה שהוא יאמר; כי אני יודעת שהחיוך הזה לעולם לא יהיה שלי.
ההכרה בנכונות ההצהרה הזו גורמת לי לרצות לבכות.
YOU ARE READING
קול הדממה
Kurgu Olmayanקטעים ושירים שאני כותבת מתוך הצורך לבטא במילים ולהנציח על הדף את מה שאי אפשר לומר לאף אחד בקול רם. ):):) © כל הזכויות על כל הקטעים המפורסמים שמורות לי.
