קול הדממה

6 - כשהכדורים מתחילים ליפול

06/12/17

- לפני קפה/ אחרי כוס קפה 1 -

מה לא בסדר אצלי? מה לא בסדר בי?
לילה לבן של טרחה שכולו באשמתי, חמש לפנות בוקר ואני יושבת עם דמעות בעיניים.
למה אני עושה את זה לעצמי? אני מזיקה לעצמי, הורסת לעצמי, כאילו בכוונה. אני רוצה להצליח הכל בהכל ולהיות הטובה ביותר אבל לא מוכנה להקריב דברים אחרים, שאולי חשובים פחות, לשם כך. ויש לזה מחיר.
אני מלהטטת כדורים זמן רב, מסתדרת בקושי וכבר מתנשפת מהמאמץ, ועכשיו נראה כאילו אני מתעייפת - והכדורין מתחילים להחליק מידיי וליפול. ואני באמת עייפה. בסירובי להקריב דברים אחרים, נדמה ששעות השינה ההולכות ומתמעטות שלי הן אלו שסופגות את המהלומה. גופי נזעק למיטה בכיסופי תשישותו אבל המוח, שעודנו חד, במידה מסוימת, מונע ממנו את צרכי קיומו בדרישה שקודם ישלים את המטלות הבלתי-ניתנות לדיחוי.
השינה היא צורך משני. העבודה קודמת לכל. התעצלת קודם? בעיה שלך: אל תשני. אט אט תכרסמי בשעות השינה בטענה שזה מוצדק, שזה למטרה נעלה, עד שלא תעמדי בכך עוד וגופך יקרוס מתשישות. ואז לא יהיה עוד ספק - את לא מתאימה לחיים האלה - והכל ייגמר.
אני לא יכולה לתת לזה להיגמר.
אני חייבת להילחם בכך. להפסיק עם השטויות, עם בזבוזי הזמן. לקחת את עצמי בידיים.
לפעמים אני מייחלת שחיי היו עמוסים פחות, שלא הייתי במצב הזה, במציאות הזו - אבל אני לא חולמנית עד כדי כך. יש כל כך הרבה דברים שמונעים את זה ממני, ואם להיות כנה, אני לא רוצה לפרוש, לא רוצה להפסיק. אני אוהבת, באמת אוהבת, את מה שאני עושה. אבל לפעמים זה כל כך קשה שאני לא יכולה שלא לתהות האם לא היה קל בהרבה פשוט לוותר.