11/05/18
אני פשוט לא מאמינה ששוב גררת אותנו למצב הזה. איך את מצליחה לעשות הר מכל עכבר? האהבה שלך לדרמה - יותר כמו מלודרמה - מזעזעת בעיניי ומשגעת אותי בכל פעם מחדש.
אני אוהבת אותך - כחברה, תירגעי - אבל בחיי שיש לך בעיות רציניות, כאלה ששום כמות של בעיות משפחתיות או אלוהים-יודע-מה לא יכולים להצדיק. כשאת על הצד הטוב את מתוקה ומקסימה, אבל כשפתאום משהו קטן מעצבן אותך את הופכת למפלצת יורקת אש והאשמות ומילות שנאה.
מה נסגר עם זה? עשיתי משהו קטן לא כמו שרצית ואת מיד מתנפלת עליי בכעס ומטיחה בי האשמות. ואני מזדעזעת, את יודעת למה? לא כי התעצבנת. את זה אני יכולה להבין, ואין בפי דבר לומר נגד זה. כולם מתעצבנים לפעמים. אלא כי לפתע את מעלה האשמות שקשורות לריבים קודמים, מילים כל כך קטנוניות ומרירות ומלאות טינה שאני נדהמת ולא יכולה לחשוב, המחשבה הזאת, הדעה הזאת שיש לה עליי, זה לא משהו חדש. זה לא נוצר הרגע. היא נטרה לי על כך מאז הריב הקודם ושמרה את הטינה הזאת בליבה, מתבשלת על אש קטנה, גם בכל התקופה הזאת שהיינו קרובות ודיברנו הרבה והיא לא הזכירה כלום בעניין.
אז בואי, תאמרי לי, האם זה נכון? האם אלה המילים שקיננו בראשך בכל פעם שהתעקשת שאני מושלמת, שאני יפה, שאני חברה טובה, הכי טובה שיכולת לבקש? על מי אני עובדת פה בכלל? או, כמו שניסחת את זה יפה מאוד, למה אני שואלת שאלות שאני כבר יודעת את התשובה אליהן?
יש לי אגו מנופח מכדי להיות מסוגלת להתנצל. בעיניי, אני תמיד צודקת. אני הפכפכה ואי אפשר לסמוך עליי. אני מתייחסת לחברים שלי כאל זרים, ואני צריכה להתבייש בעצמי. זה רק חלק ממה שאת אומרת, וחלק קטן עוד יותר ממה שאת חושבת. ואת יודעת מה, יכול להיות שחלק מהדברים הללו נכונים במידה כזו או אחרת. אני לא מכחישה. אני ממש לא מושלמת, בניגוד למה שאת אוהבת לומר לי. אבל אני יודעת שאני לא תמיד צודקת.
אני אנושית. גם אני טועה לפעמים.
וכשאני מבינה את הטעות שלי, אני מתנצלת. אני לא מתכוונת לפגוע באף אחד.
אבל אני מסרבת להתנצל על משהו שאינו טעות בעיניי, בטח לא אחרי תגובה כזאת. אני לא אתנצל רק כדי לפייס אותך, כי זה מטומטם. זה רק יוסיף שכבה של טינה כלפייך בלבי שאני ממש לא מעוניינת בה.
זה יותר מבסדר להתעצבן, גם אם זה ממשהו כל כך קטן שנדמה כמעט חסר חשיבות או משמעות בעיני כל אחד אחר. זה לגיטימי לחלוטין. לכל אחד יש את הנקודות הרגישות שלו, וכשלוחצים על נקודת תורפה זה ברור שמשהו יישבר. אני לא כועסת שאת כועסת. אני כועסת שכשאת כועסת את חושבת שזה בסדר להוציא את כל הכעס שלך עליי.
ואולי זה פשוט סוג האדם שאת, אקסטרוורטית וכל החרא הזה, אבל אני לא מוכנה לקבל את זה. אני לא רוצה את כל הדרמות המצוצות מהאצבע האחה בחיים שלי. רע לי מספיק עם השטויות שלי גם בלי השטויות שלך. אז פשוט תעזבי אותי מזה ותשמרי את זה לעצמך.
למה, את שואלת? כי זה לא פייר. זה לא פייר שכשאת מתרתחת עליי את פשוט מוציאה את כל הקיטור עליי, וכשאני מתרתחת עלייך אני חייבת לשתוק, כי אני יודעת שאם אני אגיד משהו על זה שלא היית בסדר או שעשית משהו שאינו מקובל עליי, את תעשי מזה עניין גדול משזה היה אי-פעם בעיניי. אז אני שותקת, כי החברות שלנו פאקינג חשובה לי ואני לא רוצה לאבד חברה טובה בגלל ריב מפגר.
את מלודרמטית. את ממהרת לכעוס. את שיפוטית. יש לך פה גדול. את מפוצצת את ההתלהבות שלי מהדברים הקטנים. את גורמת לי להרגיש מרושעת וחסרת בטחון וכאילו אני לא מספיק טובה. שום דבר שאני עושה לא מספיק טוב בשבילך. זה כלום ממה שאני אומרת, ורק חלק קטן ממה שאני חושבת. ואת יודעת מה, אולי גם אני נוטרת לך על חלק מהדברים האלה.
אולי זה פשוט כי אני יודעת שאם אי-פעם היית רואה את זה לא היינו מדברות עוד בחיים.
YOU ARE READING
קול הדממה
No Ficciónקטעים ושירים שאני כותבת מתוך הצורך לבטא במילים ולהנציח על הדף את מה שאי אפשר לומר לאף אחד בקול רם. ):):) © כל הזכויות על כל הקטעים המפורסמים שמורות לי.
