10/12/17
את שואלת אותי ואני מנסה להסביר לך מה מפריע לי, אבל מתקשה להניח את האצבע על פרט מסוים. אתם אתם ואני אני ולא נראה שזה מסתדר יחד. אני הולכת במורד ההר ואני יודעת את זה, אבל כשאתם מציינים זאת בפניי פעם אחר פעם ומבקרים על צעד ושעל, זה מוציא אותי מכליי.
אני יודעת שאכפת לכם, אני יודעת שאתם לא מתכוונים להרע. אבל אתם שניכם פשוט כל כך שונים ממני שאתם לא מסוגלים להבין אותי. אתם חושבים שאתם עוזרים, שאתם עושים טוב, אבל אתם רק מחמירים את הכל. שום דבר שאני עושה לא טוב בשבילכם ואתם לא נמנעים מלומר או מלהראות לי את זה.
די. הבנתי. אני יודעת מה אתם חושבים, מה אתם רואים, מה אתם רוצים - אבל זה פשוט לא מעניין אותי. אני מודעת לעצמי יותר משהייתם מודעים לעצמכם אי-פעם, ואיני זקוקה לעצותיכם הריקות כלל וכלל. אני יודעת מה לא בסדר בי. אני יודעת מה לא בסדר במה שאני עושה. אני יודעת מה לא בסדר אצלי. אבל אני לא יודעת איך לתקן את כל זה, ואתם לא עוזרים. אתם רק אומרים לי מה לא בסדר ולמה זה לא בסדר ומה הייתי צריכה לעשות במקום. אתם לא אומרים לי איך לעשות את זה.
חלק ממני מחייך למראי. נמאס לו מהמאמת, נמאס לו מהמחשבה העיקשת עד השעות הקטנות של הלילה, נמאס לו להיות בתוך המסגרת הנוקשה של ההצלחה ושל המצוינות. הוא רק רוצה קצת חופש, קצת חירות, קצת מרחב, קצת כיף - אני רוצה קצת כיף. לראשונה זה זמן רב אני נהנית מעצמי באמת ובתמים ואני לא רוצה לאבד את זה. אני לא יכולה לתת לעצמי לאבד את זה.
אבל יש בי גם את החלק שמביט בי באימה ורועד למראה דרכי העיקשת מטה, אל עבר ההרס העצמי. הוא בוכה בתוכי ומנסה לפענח כיצד לחזור למוטב, לדרך הישר, כיצד להשתפר, כיצד להיות שוב הטובה ביותר, אבל יש לו בעיה אחת: אני. מעולם לא הייתי צריכה לעבוד, ללמוד, להתאמץ כדי להיות הראשונה בכל, כך שלא טרחתי להבין כיצד עובדים, כיצד לומדים, כיצד מתאמצים. אבל עכשיו אני נופלת ואין לי במה להיאחז. אני לא יודעת איך משתפרים וזה ניכר. אני חסרת אונים.
אני מחפשת דרך להשתפר, לחזור אל דרכיי הטובות, אבל עיניי עיוורות בעלטה, ואני לא יודעת מה לעשות, ואין לי ממי לבקש עזרה כי אני יודעת שזה יעלים כל הערכה שהייתה באחרים כלפיי. אני לא רוצה לבקש מכם עזרה כי אני יודעת איך תגיבו - "אמרנו לך." ואני לא רוצה לשמוע את זה. זה יהיה גרוע מנפילה לתחתית. וזה לא נובע מגאווה, זה נובע מפחד. כי אני יודעת שברגע שאבקש עזרה זה יהרוס את כל מה שבניתי בחיי ואני אאבד את כל מה שהרווחתי.
אז אל תמתחו עליי ביקורת. אל תגידו מה רע ותדחיקו את הטוב. לשם שינוי, תגידו מה טוב. תגידו מה טוב ותדחפו לי את זה לפרצוף כל זמן שאתם יכולים ואל תניחו לי לשכוח אותו, ואת הרע תדחיקו.
לא, בעצם לא. אל תדחיקו את הרע, כי הרחקת הדברים שאינם בסדר משדה הראייה אינה מעלימה אותם מעל פני האדמה או הופכת אותם לבסדר באורח פלא.
אז במקום זאת, היו מבינים. מעולם לא ידעתם לתמוך, רק להעביר ביקורת, אבל אני רוצה להאמין שיש בכם חלק שמסוגל לכך. אז אם כן, בבקשה - אל תסטרו ללחיי, אלא אחזו בכף ידי ועזרו לי לנווט ולמצוא את דרכי באפלה.
YOU ARE READING
קול הדממה
Não Ficçãoקטעים ושירים שאני כותבת מתוך הצורך לבטא במילים ולהנציח על הדף את מה שאי אפשר לומר לאף אחד בקול רם. ):):) © כל הזכויות על כל הקטעים המפורסמים שמורות לי.