קול הדממה

1 - אתה מת מבפנים

06/11/17

זה כמו חברות, אבל לא ממש: כי אני בסדר, בסך הכל, אבל אתה מת מבפנים.

אתה ריק;
אתה חלול;
אתה מדוכא;
אתה עצוב.

אתה לא אוהב;
אתה לא מרגיש;
אתה לא נהנה;
אתה לא פה.

אתה שקט;
אתה סגור;
אתה שותק;
אתה בודד.

ככה אתה אומר. אני לא מוכנה להאמין בכך.
אני מאמינה שכך אתה מאמין. אני מאמינה שאתה רוצה להאמין שאתה בודד וחסר חברים ואכפתיות ואהבה.
אני לא מאמינה שאתה מת מבפנים.
אני מאמינה שכך אתה מרגיש. אני מאמינה שאתה משוכנע שזה נכון. אבל אני גם מאמינה שיום יבוא ותראה שזה לא נכון.
זה לא חייב להיות מחר, וזה כנראה גם לא יהיה מחרתיים. בכנות, אני לא יודעת מתי בדיוק זה יקרה: אולי כשתשתחרר מכבלי ביתך, אולי קודם לכן, אולי מאוחר יותר. אני לא יודעת מתי יגיע היום, אבל אני משוכנעת שהוא עוד יבוא.
אז אל תוותר. עוד לא. עוד יש תקווה לשינוי - ותמיד יש. תן לזה זמן. תאגור את כל הסבלנות שלך, ותחכה. אני יודעת שזה לא מרגיש ככה, בטח שלא עכשיו, אבל הכל משתפר. בסוף, זה משתפר.
נכון, לא עברתי דבר שאפילו מתקרב למה שאתה עברת. אני גם לא מתיימרת לומר שאני יודעת מה עובר עליך. הסבל שאתה חווה ביום אחד, בכל יום, ודאי עולה על סך הסבל שחוויתי אני במשך כל ימי חיי העלובים והפתטיים והמאושרים להחריד. ועדיין, גם אם אני לא יודעת מה עובר עליך, אני מבינה. באמת, אני כן. ואם לא, אני מבטיחה להשתדל ולהבין: אני מבטיחה לנסות.
תמשיך לנסות, גם אם קשה. לכולם קשה. החיים קשים. לא קל להשתלב, ובטח שלא לרכוש//להרוויח חברים. זה לוקח זמן, וסבלנות, וסובלנות. אז תן לזה זמן, תן לחיים הזדמנות. תניח בצד את החרדות ותמשיך לנסות. אל תוותר על חברים ועל הנאה ועל אהבה ועל חיים.
אז אל תוותר. עדיין לא. אתה לא מת מבפנים, ואם כן - יום אחד עוד תקום לתחייה.
אני מאמינה בזה.