25/12/17
נמאס לי כבר להעמיד פנים שהכל בסדר. שאני בסדר. כי אני לא. אז מה הטעם בכל ההצגות האלה? למה אני טורחת בכלל? כי אני לא רוצה שאנשים יידעו עד כמה אני דפוקה באמת מבפנים? האם זה מפני שאני מתחשבת בסביבתי וחוסכת ממנה את העול של רגשות האשם על כך שאני מרגישה נורא ואף אחד לא עוזר לי? בכנות, אפילו אני לא יודעת את התשובות לשאלות האלו.
הכי קל זה לעשות צחוק מהכל: מהבעיות, מהכאב, מהדיכאון, מכל מה שרע לך ומכל מה שמפריע לך בעולם ובחיים האלו שלך. הרי שום דבר לא רציני או כאוב מכדי שלא יהיה בסדר לצחוק עליו. אין גבולות והכל מותר, אין חוקים ואין איסורים.
הכי קל זה לצחוק על הכל, גם כשבעצם היית מעדיף לבכות. אז אתה צוחק במקום לבכות, כי אסור להיות יותר מדי רגשניים, כי אסור לאף אחד לראות אותך בוכה.
הרי אף אחד לא אוהב לראות נערה בוכה.
אף אחד לא רוצה לראות נערה בוכה.
אז אולי זה נסיון קלוש להקל על הסביבה ואולי זה נסיון מעורר רחמים להגן על עצמי ועל העצמיות הרגישה והפגיעה והפגועה שלי.
בכל מקרה, לי נמאס כבר מהעמדות הפנים הריקות הללו. אני נהנית כל כך כשאני נכנסת לנעליה של דמות הנערה השמחה והצוחקת והקלילה שלמדתי את תפקידה והתמחיתי כבר בביצועו, ובחיי שאני אוהבת כל כך להיות הנערה הזו, אבל כשאני לבד לפתע ואני מרגישה מבולבלת וכואבת ומקולקלת, פתאום הנערה העליזה והחברותית הזו נדמית חי כל כך פתטית ומזויפת שאני רוצה לקמט את הדף עם הקווים לדמותה ולזרוק אותו לפח - או טוב יותר, לגרוס אותו כך שהיא לא תחזור עוד לעד. אבל אני יודעת שאני לא באמת אעשה את זה אי-פעם, כי אני פחדנית ורציונלית מכדי להרוס את חיי במודע ובאופן סופי.
YOU ARE READING
קול הדממה
Nonfiksiקטעים ושירים שאני כותבת מתוך הצורך לבטא במילים ולהנציח על הדף את מה שאי אפשר לומר לאף אחד בקול רם. ):):) © כל הזכויות על כל הקטעים המפורסמים שמורות לי.
