06/12/17
- אחרי 2 כוסות קפה -
בבקשה, לא, לא עכשיו. אל תברחו ממני. טוב אצלי, טוב בפנים, אז אל תצאו החוצה. אתן לא יכולות לצאת כאן, לא מול כולם, לא כשכולם יכולים לראות. אסור להם לראות אותי ככה. אף אחד לא יכול לראות אותי בוכה.
אלוהים, למה אני כזאת? למה עשית אותי בכיינית, רגישה, פגיעה, טיפשה? אל תטרח לענות, זו שאלה רטורית - לא שהיית עונה ממילא, גם אילו היית קיים. בטח יש לך דאגות גדולות יותר מעוד נערה בכיינית ומיואשת, כמו - לא יודעת - מיגור כל החולי והרעב בעולם? לא? טוב, נו.
אני יושבת כאן, כבר לא על סף בכי, אבל רק בזכות השליטה העצמית שאיכשהו עדיין נותרה היכנשהו בתוכי ובזכות הכבוד העצמי שעוד התלחתי לגרד מדפנות הבפנוכו של גופי המותש. אבל תחושת הקבס עודנה חוסמת את גרוני, ואני חשה בבחילה שמקורה ודאי בחוסר שינה קיצוני מטפסת במעלה הוושט שלי; אני עוצמת את עיניי בתפילה חרישית כלפי גופי - רק לא להקיא, רק לא להקיא, רק לא להקיא...
אני מתנשמת ומועכת את הכאב ההולך ונבנה מאחורי רקותיי לכדור זעיר של ייאוש ומשליכה אותו לחור ממנו הגיע.
ידיי רועדות ללא שליטה ורק נשימות עמוקות והסחות דעת בלתי פוסקות מצילות אותי מפני צלילת ראש לתוך הים השחור של הדיכאון, אבל בינתים זה בסדר. זה בסדר. אני בסדר.
YOU ARE READING
קול הדממה
No Ficciónקטעים ושירים שאני כותבת מתוך הצורך לבטא במילים ולהנציח על הדף את מה שאי אפשר לומר לאף אחד בקול רם. ):):) © כל הזכויות על כל הקטעים המפורסמים שמורות לי.
