21/12/17
"אני רק אומרת," היא הביטה בו בגבות מקומרות ברגש. "אתה יכול לדבר איתי גם על דברים רציניים, אתה יודע. מותר לך להרגיש גם דברים שהם לא ציניות וקלילות."
הדברים שלה גרמו לו להרגיש פתוח וכאוב מחד ולצחוק בציניות מאידך. " ואת אומרת את זה בתור מה? מלכת הרגישות? בתור מישהי שתמיד כל כך פתוחה לגבי הרגשות שלה?" מילותיו ירו לעברה חצי לעג שבקודקודם הייתה אמת. היא לא נהגה לדבר על רגשותיה - בייחוד אלו השליליים - ברצינות או בכנות.
"אוי, נו, אל תעשה מעצמך אידיוט עכשיו. כאילו שאתה עיוור למציאות. זה לא כאילו מישהו באמת רוצה לראות ילדה בוכה!"
שתיקה השתררה לכמה רגעים ארוכים, בהם היא נעצה בו מבט בעיניים נוצצות מדמעות שלעולם אינן זולגות והוא השיב לה במבט של עצב ורחמים והסכמה והבנה והכחשה.
בסופו של דבר הוא אמר בשקט, " ואז את אומרת שאני יכול לדבר על דברים רציניים ברצינות." הוא גיחך בצליל קטן של חוסר-אמון וגרם לה לנשוף לעברו בייאוש.
"אבל אתה לא מקשיב לי, אתה לא מבין? אמרתי שאצה יכול לדבר איתי על דברים רציניים, אם אתה רוצה, והתכוונתי לזה. זה אומר שלא אכפת לי גם אם תתחיל לבכות תינוק בן יומיים. ואני אפילו אשתדל להימנע מהערות סרקסטיות," היא הוסיפה חיוך עקמומי קטן בסוף דבריה ושוב הביאה אותו לכדי גיחוך.
"רואה? את לא יכולה בלי לצחוק." הוא עשה תנועה בלתי מוסברת עם ידיו וחיוכה התיישר. "אמרתי שאני אשתדל. לא אמרתי שזה יעבוד לי מיד."
החיוך הקטן המיוחד שלו היה שווה מיליונים עבורה. בכל פעם שהעלתה את החיוך הזה על פניו היא הרגישה שהרוויחה משהו או שזכתה בדבר מה יקר ערך. וכשחושבים על זה, היכולת לגרום לאדם שאכפת לך ממנו לחייך היא ללא ספק יקרת ערך.
הם שתקו לעוד מספר בלתי מוגדר של רגעים ארוכים, ואז הוא פתח את פיו, ואז הוא פתח בפניה את לבו.
YOU ARE READING
קול הדממה
Non-Fictionקטעים ושירים שאני כותבת מתוך הצורך לבטא במילים ולהנציח על הדף את מה שאי אפשר לומר לאף אחד בקול רם. ):):) © כל הזכויות על כל הקטעים המפורסמים שמורות לי.
