13/12/17
אני שונאת את מה שאתם עושים לי. שונאת את ההשפעה שיש לכם עליי. כאילו לא עשיתם דבר שאינו כשורה, ובעיניי כבר עומדות דמעות.
אני נפתחת לאנשים מהר מדי, בקלות רבה מדי, ואז אני נפגעת. כי ברור שלכם לא באמת אכפת ממני, עוד לא, אבל לי כן. לי כן אכפת.
אני שונאת את איך שאתם גורמים לי להרגיש: כאילו מה שאני אומרת לא משנה כלום, לא מעניין אף אחד. אנחנו מנהלים דיון "מתורבת" שמורכב מבליל דעות מנוגדות המתחרות על ההזדמנות להשמיע את קולך ואני מנסה לדבר ואתם משתיקים אותי פעם אחר פעם, כאילו אף מילה שיוצאת מפי לא שווה את האזנתכם הרגעית או את שימת לבכם המועטה ביותר. כאילו כל מילה שיוצאת מפי היא בזבוז של נשימה, רק עוד צליל הנמוג לאוויר הריק של הערב הצונן.
אני שונאת את זה שאתם מכאיבים לי בלי בכלל לשים לב, בלי שיהיה לכם אכפת כלל.
אני שונאת את זה שאני בוכה בגללכם ואפילו אין לכם מושג שעשיתם משהו לא בסדר. אני שונאת את זה שאני מרגישה יותר מדי ונותנת לאנשים להיכנס לי ללב, לנשמה, בקלות כזאת ובלי שזה יגיע להם. כי בחיי שלא מגיע לכם שיהיה לי אכפת מכם. והלוואי שזה לא היה ככה. הלוואי שלא הייתי כל כך פתוחה ורגישה ופגיעה. אבל אני כן, וזו אני, ולפעמים כל מה שאני רוצה וצריכה זה קצת יותר תשומת לב, קצת יותר יחס - וכשאיני זוכה לתשומת הלב או ליחס הללו, אני נוטה להרגיש חסרת ערך, חסרת חשיבות: הרי אילו היו לי ערך או חשיבות ודאי הייתה בכם נכונות כלשהי להקשיב למה שיש לי לומר.
תודה לכם על שגרמתם לי להרגיש קטנה.
YOU ARE READING
קול הדממה
Non-Fictionקטעים ושירים שאני כותבת מתוך הצורך לבטא במילים ולהנציח על הדף את מה שאי אפשר לומר לאף אחד בקול רם. ):):) © כל הזכויות על כל הקטעים המפורסמים שמורות לי.
