Hailee

פרק 9

אני מקפידה לקחת את הכדורים שלי בכל יום, באותה השעה. התקפי החרדה שלי נעלמים כלא היו, אני מרגישה שאני מתייצבת במעט. הענן השחור שהתהלך אחריי מעל ראשי מתבהר, ואני מרגישה קצת פחות רע בנוגע למי שאני. אני מדלגת אל תחושת המאניה.

יום הלימודים מתקרב לסופו. הצלחתי להחזיק את עצמי ערה במהלך כל הקורסים היום, ובחלק מההרצאות אפילו השתתפתי. אני רואה בזה כשיפור משמעותי במצבי הנפשי, אך עם זאת אני מתקשה לתפקד בקורס שאני מתעבת ואני נלחמת בעייפות הפתאומית שנופלת עליי.

אני מציצה אל צג הטלפון שלי, השעה היא שתיים אחר הצהריים. יום שני הוא היום היחיד בשבוע שבו אני מסיימת ללמוד מוקדם, אני מניחה שבניגוד לאחרים אצלי היום הזה הוא פחות שבוז. אני שורדת את שארית ההרצאה מבלי להירדם, וחצי שעה לאחר מכן אני יוצאת משערי המכללה ומסתלקת מהמקום. יש לי משמרת בשעה שש בערב, משמע אני יכולה לנצל את שעות אחר הצהריים בשינה מתוקה.

אני מגיעה אל בניין המגורים שלי מהר מן המצופה, ומבחינה בדמותו של לוגן מתקרבת גם כן. הוא לבוש בגופייה אפורה ומכנסי ג'ינס קצרים, על אף שקריר בחוץ. אני לא רגילה לסטייל הזה, מאחר ורוב הזמן אנחנו מתראים בעבודה. הוא סוחב עמו שני ארגזים שמסתירים את רוב גופו, ואת פניו מעטרים משקפי שמש שחורות שמסוות לו הבעת פנים אדישה.

״אתה צריך עזרה עם זה?״ אני שואלת מתוך נימוס, בגלל שהוא תמיד מציע לי קפה בעבודה. הוא גם מכין אותו באופן המושלם שאני אוהבת. אני חושבת שבמקום מסוים אני מצליחה להתרגל אליו.

״אני אשמח,״ הוא מסתובב אליי עם צדו, ואני מבחינה בשקית קטנה מבצבצת. הוא מסמן לי שאקח אותה, ואני מתאפקת שלא לגלגל את עיניי בתגובה.

״אני יכולה לסחוב ארגז.״ אני מציינת.

״רק את השקית. היא מציקה לי, ומוחצת לי את האצבעות.״ הוא מחייך אליי, ואני נוטלת אותה מידו. אני מאפשרת לו להיכנס לבניין לפניי, ומתקדמת אחריו.

״מה יש בארגזים?״ אני יוצרת שיחה.

״מיקרוגל, ועוד כמה דברים הכרחיים לדירה.״ הוא עולה במדרגות ואני אחריו, ״את לא אמורה להיות בלימודים?״ הוא משנה את נושא השיחה לפתע.

״ימי שני קצרים אצלי במערכת.״ אני מחייכת אליו, אף על פי שהוא לא רואה אותי. אנחנו מגיעים אל הקומה השנייה, ונעמדים מחוץ לדלת שלו. הוא מניח את הארגזים בעדינות על הרצפה, שולף את המפתח ופותח את הדלת לרווחה. הוא מרים את הארגזים, ונכנס פנימה. אני נותרת לעמוד בכניסה.

״את מתכוונת להיכנס פנימה, או מה?״ הוא לועג לי, ואני מתלבטת ביני לבין עצמי. אני אניח את השקית הארורה על הספה שלו, ולאחר מכן אסתלק משם. אני נכנסת פנימה בשני צעדים קטנים, ומופתעת לגלות עד כמה שהדירה שלו קטנה משלי בהרבה.