Hailee

פרק 45

לוגן מציע לאסוף אותי מבית החולים ברגע שמשחררים אותי, אבל אני לא מרגישה מספיק יציבה על מנת לתת לזה לקרות. אני צריכה רגע לאפס את המחשבות שלי רגע לפני שאני מתעמתת איתו פנים מול פנים, ושופכת לפניו את כל האמת המרה שלי.

אני משקרת לו שיש מי שיאסוף אותי, ומעדכנת אותו שנפגש אצלו בבית. אני יוצאת מבית החולים עם טופסי השחרור והפנייה לפסיכיאטר, ונכנסת אל המונית שהזמנתי עבורי.

״לאן?״ הנהג מביט בי דרך המראה, יש לו מבט נוקשה כזה שחווה הרבה דברים בחיים. הייתי רוצה להיות עם הבעה מרתיעה כמו שלו, כך אולי הייתי מונעת מאנשים להיקשר אליי ואולי אני ולוגן מעולם לא היינו מתחברים.

אני מוסרת לנהג את הכתובת שלי, ונועלת את חגורת הבטיחות. הנהג מחליף את ההילוכים ואנחנו יוצאים לדרך, משתלבים בכביש הראשי אל עבר הבית שלי.

הבטן שלי עדיין קצת מעקצצת, ושום דבר לא מרגיש לי נכון. אני מרגישה קצת מנותקת, כאילו כל מה שקורה בחיי לאחרונה תלוש מהמציאות ואני תקועה באיזה סרט רע. אני שולחת את ידי אל הבטן התחתונה, אמנם היצור שהיה בתוכי לא בעט ולא התפתח כלל אך עם זאת אני מצליחה להרגיש בחסרונו.

״יום קשה?״ נהג המונית מביט בי דרך המראה האחורית, יש לו גבות שחורות ושעירות ועיניים חומות חמות כאלה. פתאום הוא נראה קצת פחות קשוח מכפי שתיארתי לעצמי בהתחלה.

״תקופה קשה, אבל גם היא תעבור.״ אני מכריחה את עצמי לחייך, ויוצא לי מעין חיוך עקום כזה. הדמעות חונקות את מסדרון גרוני, המחסומים שלי לא מספיק חזקים ואני מרגישה שאני מתפרקת.

״ילדתי, זה רק עוד אחד מהימים האלה שאת מרגישה את הסוף אבל יבואו ימים גרועים יותר. את צריכה לדעת להתעמת ולהתמודד עם הימים האלה.״ המילים שלו אינן מנחמות אותי, להיפך הן מחמירות את התחושה שלי.

״ומה אם זה מהימים האלה שבא לי להתפרק ולתת לכאב להציף אותי?״ התשובה שלי ילדותית ומעצבנת, אבל כל מה שאני רוצה לשמוע זה שזה בסדר מידי פעם להתפרק ושאני לא חייבת להיות חזקה תמיד.

״זה בסדר שיהיו גם ימים כאלה.״ הוא כמעט ומספק לי את התשובה שרציתי לשמוע, והאמת שזה מספיק לי. אני מתנשמת בהקלה ומשעינה את ראשי כנגד מושב העור.

יתר הנסיעה עוברת בדממה. הנהג מגביר את הרדיו ומתנגן מתוכו שיר תלוש מהמציאות. אנחנו לא מדברים יותר, הנהג שקוע במחשבותיו ואני נשאבת לתוך מאבק עצמי שלא להתפרק. זה עדיין לא הרגע שלי, אני צריכה להחזיק את עצמי עוד קצת.

לבסוף אנחנו מגיעים לשכונת המגורים שלי, והנהג עוצר לי ממש בכניסה לבניין. אני משלמת תוך כדי שאני מודה לו, ויוצאת מהמונית. אני מביטה מלמטה על הבניין הגבוה, ולבי מחסיר פעימה. החרדה שלי קופצת לבקר ולבדוק לשלומי, אני מסלקת אותה במהירות ומכריחה את עצמי להיכנס לבניין.