Hailee

פרק 19

אני מרגישה כאילו כולם מסתכלים עליי בעין עקומה. נדמה כולם יודעים שבעברי הייתי תחת כדורים מייצבים נפשית, ועכשיו אני כבר לא. אני יודעת שהשינוי שמתחולל בתוכי הוא נראה לעין, ואני מרגישה שהסביבה שלי לא מרוצה מהשינוי הפתאומי הזה.

התשוקה שלי לאלכוהול קמה לתחייה מחדש, מכרסמת את עצביי. בסופו של כל יום עבודה, אני יוצאת לבר רנדומלי ומתענגת על טעמי המשקאות כאילו אני טועמת אותם בפעם הראשונה בחיי. התגעגעתי לטעמים, ולנוכחות של האלכוהול בחיי. במקביל אני מזכירה לעצמי שלא לצאת משליטה, כי אני יודעת שאני נמצאת במבחן והמטרה שלי היא לא לשקוע ולהגיד לנקודות שפל כמו בגיל העשרה. בזמנו הייתי משתכרת עד אובדן הכרה ומתעלפת בסמטאות נטושות רנדומליות. אני כבר לא במקום הזה בחיים שלי, ואני לא נותנת לעצמי לחרוג מעל לשתי משקאות כשאני שותה מחוץ לגבולות הבית.

״את מוכנה להוציא את השתייה ללקוחות שלך?״ לוגן קורא מאחוריי בחוסר סבלנות. אני נושמת נשימה עמוקה ומכריחה את עצמי לנצור את לשוני, כל כך קשה לי להתעלם ממנו בשבועות האחרונים. הוא כל הזמן פונה אליי ודורש תשומת לב.

״אתה לא רואה שאני מוציאה מנות לשולחן אחר?״ אני תוקפת בחזרה בעוד מייצבת את המגש בידי המשוחררת. הוא מגלגל את עיניו ונעלם אל היציאה האחורית של המסעדה, ככל הנראה לעשן, זה מקל עליי שלא להיות אתו באינטראקציה.

אני יוצאת אל השולחן ומגישה להם את המנות, הלקוחות מודים לי ומיד מתחילים לאכול בעוד שאני עוזבת אותם ונכנסת לקבל הזמנה משולחן אחר שהתיישב לפני מספר דקות. אני מזמינה במהירות את מה שהשולחן החדש הזמין, ועושה את דרכי אל הבר על מנת להוציא את השתייה שלי. אני רואה שהקרח שבכוסות נמס לגמרי, אבל מחליטה שלא לבקש מלוגן שימלא קרח חדש. אני שופכת את מי הקרח לתוך הכיור ועושה את דרכי אל מכונת הקרח, ממלאת את הכוסות בכוחות עצמי.

בעודי מוציאה את השתייה עבור השולחן שלי, אני קולטת מזווית עיניי את לוגן. הוא מביט בי משועשע, אך לא אומר לי דבר. אני לא נותנת לו לבלב אותי, מתמקדת בעבודה שלי ומחשבת את כל המשמימות שעליי להספיק לבצע על מנת שהשירות שלי יהיה יעיל.

״היילי,״ סקוט מושך את תשומת לבי כאשר אני נעמדת בעמדה הראשית וסוגרת את החשבון של אחד מהשולחנות. אני שולחת אליו מבט קצר לאות כך שאני מקשיבה לו. ״מה תרצי לאכול?״ הוא שואל, ואני מסתכלת על השעון שמופיע על צג המחשב שמולי. אני מופתעת לגלות שאני נמצאת במשמרת כבר יותר מחמש שעות, מבלי לשים לב. הבטן שלי מקרקרת, ומזכירה לי שלא אכלתי במהלך כל היום.

״נראה לי פסטה.״ אני רוצה מנה שתשביע אותי, ונמאס לי לאכול את ההמבורגרים של המסעדה. הם טעימים, אבל אחרי חודש אני חושבת שאני צריכה לגוון.