Hailee

פרק 31

אזהרה הפרק מכיל קטעים אובדניים וקשים לקריאה.

יותר מאוחר באותו הלילה, אני מרגישה שאני מאבדת את השפיות שלי. אני מקופלת לתוך עצמי, ישובה בפינת החדר ומנסה להסדיר את הנשימות שלי. אני חוסמת את פי בעזרת ידי, מחניקה את הצרחות שמטפסות במעלה גרוני ורוצות לקרוא לעזרה. סאמי ישנה ואני לא רוצה להעיר אותה, המצב בינינו ממילא מביך ולא ברור.

מפרקי הידיים והרגליים שלי מדממים, מזכירים לי את העובדה שאני עדיין בחיים. כל מה שחשבתי שקורה, הוא לא חלום. לתקוע ציפורניים בבשרי לא גרם לי להרגיש מחוברת מספיק למציאות, נאלצתי להעמיק את הפצעים עם סכין גילוח כדי להרגיש את הצריבה המתפשטת והבוערת כדי שתשלח אותי חזרה אל היקום.

מעולם לא הרגשתי כל כך מחורבן כמו שאני מרגישה בתקופה האחרונה, אני מחפשת לאן לכוון את האצבע המאשימה ובוחרת לעצור על לוגן. מאז שהוא נכנס לחיי, כמה שנה של הכרות אתו, קרו כל כך הרבה דברים ואני מרגישה שחיי יוצאים משליטה. הוא דחף אותי להפסיק עם המייצבים המזדיינים, ועכשיו הוא משחק בין שני הקטבים שלי.

אני כל חיי הצלחתי לאזן את עצמי ולהתהלך בין המאניה לדפרסיה שלי באופן מושלם מבלי להישאב אל הצדדים האפלים של הקטבים ומבלי לשקוע, אבל אז הוא נכנס לחיים שלי וכל פעם מטלטל ודוחף אותי אל הקצה הקיצוני האחר.

אני לא רוצה להתאהב בו, אבל אני יודעת שאני כמעט שם. הוא מושך אותי אליו, ואני לא מצליחה להדוף אותו מחיי. אני לא יכולה לכעוס עליו, כי הוא תמיד יודע ללחוץ על הנקודות הרכות והנכונות שלי על מנת שאסלח לו. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שנתתי לגבר לשלוט בצורה שכזאת על חיי.

לוגן לא שוכח להזכיר לי את העובדה שאנחנו רק מזדיינים, אבל מתנהג הרבה פעמים כאילו יש שם משהו מעבר. אני רוצה לצעוק עליו, שהוא לא יכול להמשיך להשלות אותי כך ולשבור לי את הלב כל פעם מחדש כשהוא מסיים את הלילה שלו עם בחורה אחרת שהיא לא אני.

אני מרגישה כאילו נפשי אנוסה, אני לא מסוגלת לעמוד בזה כבר. בחורים כמוהו שברו לי את הלב כשהייתי ילדה, ועכשיו בגיל עשרים אני לא רוצה לחוות זאת בשנית. לוגן גורם לי להישאב אל האפלה, הכאב והייסורים. פעם ידעתי איך להתמודד עם התמוטטות נפשית, הייתי צופה לה באה וההתרסקות הייתה כואבת פחות, ואילו היום אני חסרת שליטה על זה.

אני מביטה במכתב שבו שרבתי כמה מילים, את המחשבות שחלפו בדעתי וכתבתי אותן בין השורות של הדף בחריטה עמוקה של העט. אני מופתעת מהכוח שהיה לי לכתוב את המילים, אך יודעת שעשיתי זאת על מנת לעשות איזשהו סדר מסוים בראשי ולהרגיע את הפאניקה הנוראה שמתחוללת בתוכי. הייתי צריכה ניסוח מדויק של מילים שיתארו את הרגשתי, כדי להיות מוכנה לעימות עם לוגן וכדי להישמע הגיונית כשאדבר.