מצד אחד עובר רק שבוע מהרגע שבו נודע לי שאני בהיריון, אך עם זאת אני מרגישה שבשבוע הבטן שלי תופחת במהירות על והגוף שלי נעשה בצורה של דונאטס. אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה, מתעבת את כל התפיחה והצטברות השומנים שלי.
אני שואפת ארוכות מהסיגריה שלי, בעוד שידי השנייה מלטפת את בטני. אני מקללת את עצמי בלבי, כי במהלך כל השבוע האחרון אני חופרת יותר ויותר עמוק בתוך החרא של עצמי ואין לי דרך מוצא מתוך התהום הארורה שחפרתי.
״היילי, ההפסקה שלך הסתיימה.״ קולו של לוגן מסיח את דעתי, ודמותו מופיעה לפתע מולי. אני ממצמצת מספר פעמים על מנת להתעשת על עצמי, ומביטה בו בעייפות.
״עוד רגע, אני מרגישה כמו חרא.״ אני תוחבת את הפילטר בין שפתיי ויונקת אותו שוב. אני אפילו לא טורחת להסתכל לכיוונו, נמנעת מקשר עין.
״כמובן.״ הוא מגלגל את עיניו ונעלם בין דלתות המסעדה. אני מהדקת את הלסת שלי בעצבנות ומכבה את הסיגריה שלי בתוך המאפרה. אני אפילו לא יודעת למה העצבנות מלווה אותי ביומיים האחרונים, אך הרגש לא מרפה והדברים הכי קטנים יכולים להעלות לי את הסעיף.
אני חוזרת מההפסקה שלי, מרגישה תשושה יותר משהייתי לפני שהלכתי להפסקה. הראש שלי מסתחרר, אך אני מצליחה להישאר לעמוד יציבה. אני קושרת את הסינר מחדש סביב מותניי, ויוצאת אל החלק הקדמי של המסעדה על מנת לתת שירות ללקוחות החדשים שהתיישבו.
אני ממש משתדלת להיות סימפטית כלפי הלקוחות, אך חלקם עולים לי על העצבים ואני פולטת לכיוונם כמה עקיצות לא נעימות. אני מרגישה שאני מאבדת את העשתונות שלי אט-אט, והכעס שמבעבע בוורידיי מצטבר לאיטו בבטני.
״אני רוצה לדבר עם המנהל שלך.״ אחת הלקוחות מחמיצה את פניה כאשר אני מגישה לה את האוכל, אני מכווצת את גבותיי באי הבנה.
״וזה למה?״ הטון שלי מתחצף.
״עכשיו.״ היא לא מפרטת. אני לא מסתירה ממנה את גלגול העיניים שלי, חולפת על פניי לוגן ומציינת בפניו כדרך אגב שהלקוחה המזדיינת קוראת לו. אני לא מחכה לתגובה ממנו וניגשת לקחת הזמנה משולחן אחר שמנופף בהגזמה על מנת לקבל תשומת לב.
״כן, מה תרצו להזמין?״ אני מאלצת את עצמי לחייך, ובולעת את כל הרעל שעומד על קצה לשוני. אני לוקחת את ההזמנה במהירות ולאחר מכן ניגשת להקליד את ההזמנה במחשב.
״היילי, את לא יכולה להגיד ללקוחות כל מה שעולה בדעתך.״ דמותו של לוגן מגיחה מהצד, מבטו הזועף מספר לי שאינו מתלוצץ.
״מה הכלבה אמרה לך?״ אני יורקת בכעס.
״קודם כל תורידי את הטונים שלך, כי היא שומעת אותך.״ הוא נצמד אליי, וסותם את פי. אחת המלצריות שעובדת איתי במשמרת מסתכלת עלינו מהצד, מכווצת את גבותיה בבלבול ובוחנת אותנו ללא בושה. המבטים שלה מעצבנים אותי.
YOU ARE READING
Hailee
Romantizm״יש אנשים שהעולם הזה הוא הצגה עבורם, והם מושכים את הסובבים אותם להיות השחקנים בהצגה של חייהם. כדי להמנע מלהיות דמות מרכזית, אתה צריך כל הזמן להחליף מסכות כדי שהאנשים האלה לא יבחינו בך.״ היילי ראיין הכירה סגנון חיים נורא מסויים, ובו היא הייתה צריכה...
