את לא כמו כולם

פרולוג

-כמה חודשים לפני-

אני מרגישה את גופו צמוד לגופי. אני מתעטפת בין זרועתו, צמוד כמה שרק ניתן. חיוך קטן נפלט מבין שפתי כשהריח המוכר שלו נכנס לאפי. אני פוקחת את עייני באטיות ומביטה בו ישן לצידי. החזה החשוף שלו נמצא למולי ואני מנשקת אותו ברוך. אני לא רוצה לקום, הייתי רוצה להעביר את המשך היום שלי יחד איתו, במיטה. אך אין לי בררה ואני חייבת לקום וללכת לעבודה.

אני מתיישבת על המיטה ומביטה בחדר שלו שבשנה האחרונה אני נמצאת בו יותר מאשר בחדר שלי. אני מביטה בחלון שכרגיל נשאר פתוח והשמש חודרת בבוקר ומעירה אותי אך לו זה לא מפריע. אני מרגישה תזוזה לצידי ואני מסובבת את ראושי לעברו של דן. ראשו מורם מעט ולא מונח על הכר ועיינו פתחות מעט ומביטות בי בחוסר הבנה.

״אני צריכה ללכת לעבודה״ אני אומרת את המשפט הקבוע, זה שבכל בוקר גורם לי להתעורר ולהיפרד ממנו בזמן שהוא ממשיך לישון. הוא מניח את ראושו חזרה על הכר במהריות ועם ידו הוא עוטף את גופי ומשכיב אותי חזרה יחד איתו למיטה, בדיוק כמו בכל בוקר. הצחוק שלי נשמע בזמן שידו מחבקות את גופי בחוזקה.

״אני חייבת ללכת״ אני אומרת בלחש ומנשקת את שפתיו ברכות. אני לא נותנת לו להגיב ובמהירות אני מתרוממת חזרה אך הפעם הוא מוותר לי ונותן לי לקום מהמיטה. אני מתקדמת לכיון הארון שלו ופותחת אותו לרווחה. הדבר היחיד שטוב בכך שהוא משאיר את התריס פתוח הוא שבבוקר אני יכולה להביט בארון בזכות האור שבא מהשמש.

אני בוחנת את כל הבגדים שלי שנמצאים בארונו. חצי ארון כבר מזמן הפך להיות שלי ורוב הבגדים שאני צריכה לשימוש יומי נמצאים פה. אני בוחרת בג'ינס אקראי שאני מוצאת ושולפת חולצה שחורה עם הסמל של המסעדה שבה אני עובדת. אני סוגרת את הארון ומתלבשת בשקט בבגדי העבודה שלי.

״אתה זוכר שקבענו עם פז היום בערב?״ אני שואלת בקול רם והוא מהנהן לחיוב עם ראשו ומתהפך לצידו השני של המיטה. אני מחייכת לעברו למרות שהוא לא מבחין בכך ויוצאת בשקט מהחדר שלו. זאת השגרה שלי כמעט בכל בוקר בשנה האחורנה. לקום לצידו, ללכת לעבודה, לקפוץ הביתה ולבסוף לחזור לישון לצידו.

אני יוצאת מביתו ומתחילה ללכת ברגל לכיון המסעדה. הבית שלו ממוקדם קרוב למקום עבודתי, מרחק של מספר דקות ברגל. כמו בכל בוקר בדרכי למסעדה אני מחייגת למוראל שנמצאת כבר באמצע יום העבודה שלה, היא עובדת כמזכירה של משדר עורכי דין וכבר בשבע בבוקר היא נמצאת שם בכל יום. אני מחייגת עליה וכמו בכל בוקר היא עונה לי במהירות אך שהפעם קולה נשמע שמח במיוחד ״בוקר טוב לחברה הכי מושלמת בארץ״.

״בוקר טוב גם לך״ אני אומרת במילמול וחשש. אני תוהה לרגע לאן נעלמה החברה העייפה וחסרת האנרגיות שלי, זאת שחסרת כוחות לקום בבוקר לעבודה ועוד לענות לי בכזאת שמחה, מי החליף אותה במישהי אחרת, שמלאת שמחת חיים וחנפנות שיוצאת דופן עבורה. ״מוראלי מה זה כל האושר הזה בבוקר יום ראשון?״ אני שואלת בהיסוס וחיוך נפלט מבין שפתיי. בהחלט כיף לשמוע אותה כל כך שמחה.