את לא כמו כולם

פרק 11

״אוף אני פשוט לא מאמין שהפרק נגמר ככה. עכשיו אנחנו צריכים לחכות ולהיות במתח עד הפרק של מחר.״ קולו של סתיו נשמע בכעס והוא נאנח לאחור על המיטה שלי. אני מחייכת לעברו ומלטפת את ראשו בקצרה. אני מחזירה את מבטי לעבר מסך הטלוויזיה ושמחה שמצאנו את הזמן להשלים יחד את כל הפרקים של השבוע של סדרת הילדים שאני רואה יחד עם סתיו וגפן.

״אמא אמרה שתשתפו ידים ושתבואו לאכול״ קולה של ליר לפתע נשמע בחוזקה והיא נעמדת בפתח חדרי. היא מבחינה בי שוכבת על המיטה שגפן וסתיו כל אחד מצד אחר שוכב לצידי ושלושתנו מביטים על מסך הטלוויזיה. כשהתחלנו לראות את הסדרה הזאת ביחד סיפרנו על כך לליר אבל היא לא הייתה מעונינת לבוא לראות איתנו אבל אחרי שכנועים רבים ראינו ביחד פרק אחד שאחריו ליר מעולם לא חזרה לראות עוד אחד, היא אמרה שזה פשוט משעמם.

״יש לך מזל שהגעת עכשיו כי זה בדיוק נגמר״ קולו של גפן נשמע באזהרה לעברה של ליר והוא מרים את השמיכה מעל גופו וקם במהירות מהמיטה שלי ויוצא מחדרי. סתיו שגדול מגפן בשנתיים בלבד צוחק מלשמוע את האיום המטופש שגפן העניק לליר וגם הוא יוצא מחדרי כדי ללכת לשטוף ידים.

״כמה מזל יש לי אה״ קולה של ליר נשמע בזילזול ושתינו צוחקות במעט מהמשפט של גפן. אני קמה גם מהמיטה שלי ואני מתקדמת לכיון הדלת של חדרי ששם עומדת ליר. לפתע רטט חזק נשמע ואני מסובבת את ראושי ומבחינה שעל השידה הקטנה שליד מיטתי הטלפון מונח והוא מואר. אני מבינה שמישהו שלח לי הודעה והסקרנות גוברת ואני מסתובבת לאחור כדי לראות מי זה.

״אני מחכה לך למטה תבואי״ קולה של ליר נשמע לפני שהיא יוצאת מחדרי ואני מהנהנת לחיוב. היא יודעת שאני לא באמת רוצה לבוא, את האמת שאני גם לא ממש רעבה אני רק התעוררתי לפני שלוש שעות ולאכול ארוחת צהריים עכשיו פחות מאתים לי אבל איך אמא שלי תמיד אומרת כל הבית לא צריך להענש כי את קמה מאוחר. אז אני פשוט אבוא ואוכל מסלט כי להתווכח איתה זה מעבר ליכולת הנפשית שלי כרגע. אני מרימה את הטלפון וחיוך עולה על שפתי כשאני קוראת את הכתוב.

אלמוג דהן: התגעגעתי. מתי את באה?

״מרום למה תמיד כולם צריכים לחכות רק לך״ אני שומעת את קולה של אימי כשהיא צועקת בכעס לעברי ואני מגלגלת את עייני. אני מרימה את הטלפון יחד איתי ומכניסה אותו לתוך הג'ינס שלי. אני יורדת במדרגות ומתיישבת במהירות בכיסא הקבוע שלי לצד ליר. היא מחייכת לעברי ושמחה לראות שבאתי לאכול למרות שהיא יודעת בדיוק כמה אני לא מעונינת בכך.

״מרום אתמול בלילה אני ואבא חשבנו על משהו״ קולה של אימי נשמע לפתע ואני מרימה את עייני מהצלחת שלי. אני מביטה בה בבילבול ומנסה להבין על מה היא מדברת. אך לפתע קולה של אימי נשמע בשנית ״אנחנו כבר בחודש מאי ולא נשאר הרבה זמן עד אוקטובר. אנחנו חשובים שאת צריכה לקבל כבר החלטה ולהירשם ללימודים. חבל על הזמן את גם עוד מעט בת עשרים ושלוש וזה מאוד מאוחר כבר להתחיל ללמוד.״