את לא כמו כולם

פרק 22

מזמן לא הייתי ערה בשעה שמונה בבוקר, לא זוכרת מתי בפעם האחרונה פגשתי את השמש בשעה שכזאת אבל בשביל רוי אני אעשה הכל. אני עוצרת את הרכב שלי למול שער הבית שלהם ואני מבחינה באימו של רוי יוצאת מהבית יחד עם סבתא שלו הן הולכות על השביל בדרך לשער. אני מרימה את האמברקס של האוטו ומשחררת את החגורה שלי כשאני יוצאת מהרכב. הדלת של השער נפתחת ואמא של רוי יוצאת וחיוך עולה על שפתיה כשהיא מבחינה בי ומיד היא אומרת ״מרום איזה יופי לראות אותך פה״.

אני רק מחייכת ומתקדמת לעברה כדי לחבק את גופה. עיינה נראות עייפות ומותשות, כאלה שלא הצליחו להיסגר לרגע במשך כל הלילה. אני בטוחה שהמחשבות הורגות אותה, שהתסריטים הכי מטורפים עוברים לה בראש. היא במצב קשה אבל היא צריכה להראות חוזקה ולא להישבר, זה התפקיד שלה בתור אמא. אני מתרחקת מהחיבוק שלנו ואני מביטה בעיינה וחיוך קטן עולה על שפתיי. אני מעודדת אותה ללא מילים.

״מרום איך גדלת. איזה יפה את״ קולה של סבתא של רוי נשמע ואני מסובבת את ראושי לעברה במהירות. היא מחייכת לעברי ואני מיד מחבקת אותה בשמחה. לא ראיתי אותה כבר שנתיים לפחות אבל אני מכירה אותה כבר שנים. המשפחה של רוי היא לחלוטין גם המשפחה שלי, עם חברות של עשרים שנה כמעט זה בלתי נמנע. אני מתרחק ממנה במעט כשאני מחייכת לעברה ואז השער נפתח והרעש שלו נשמע.

אני מרימה את עייני ואני מבחינה ברוי יוצא מהשער של ביתו. הוא מחייך במעט לעברנו כששלושתנו מביטות בו ומתקדם בצעדים קטנים. ״אמא זה בסדר אם אני אסע עם מרום וניפגש שם?״ קולו של רוי נשמע והוא מביט בהיסוס באימו, לא רוצה לפגוע בה אבל לא סתם הוא אמר לי לבוא. הוא אמר שהוא לא יכול לנסוע איתה באוטו שהוא לא רוצה לראות כמה זה כואב לה ושהוא מעדיף לפגוש אותה שם.

״בטח״ היא מיד אומרת בזמן שהיא מהנהנת לעברו בחיוב מבלי לחשוב יותר מדי ומיד היא מוסיפה כשהיא מביטה בי ״תשמרי לי עליו כן?״. אני מיד מהנהנת לעברה ומחייכת במעט. אימו וסבתא שלו הולכת לכיון הרכב שחונה בחניית ביתם ורוי ואני נכנסים לתוך הרכב שלי.

אנחנו חוגרים ובתוך שניות אני מתחילה את הנסיעה לכיון בית החולים. אני לוחצת על הפלייליסט שהכנסתי במיוחד עם השירים האוהבים ביותר של רוי ומיד קולי נשמע עם חיוך מתוק ״תפתח את התא כפפות.״ רוי המבולבל שולח את ידו לעבר הפתח באטיות. הוא מוציא משם שקית ירוקה אחת כזאת זהה לזאת שהבאתי אתמול לאלמוג ואז הוא סוגר את המגירה.

״מה זה?״ הוא מלמל בזמן שהוא פותח את השקית. הוא מוציא משם מסגרת לבנה עם תמונה שלנו על חוף במקסיקו, השקיעה מאחורנו עם רקע הים וצבעים כתומים, אדומים וכחולים מופיעים. שנינו עומדים שם עם בגדי ים והגלשנים לצידנו על החוף ידו של רוי מסביב לגופי מחבקות את מותני. שנינו עומדים עם חיוך גדול ומתחת לתמונה יש כיתוב שחור עם המילים ״שהחיוך לא ירד לך מהפנים.״