את לא כמו כולם

פרק 25

הוא פותח את הדלת של ביתו ואלמוג מסמן לי להיכנס לבפנים. אני מביטה בו ומיד נכנסת לתוך הבית. אני ישר מתקדמת לעבר הספה ובמהירות אני זורקת את התיק שלי על הכורסא שיש לו בסלון ואני מתיישבת באנחה על הספה, מרגישה כל כך בבית. כאילו וזה הבית שלי. אני מורידה את הנעלים שלי וסימבה רץ לעברו של אלמוג שטורק את דלת ביתו ומיד לאחר מכן נועל אותה. הוא מלטף את סימבה ואז מתרומם בזמן שהוא מביט בי וקולו נשמע בהיסוס ״רוצה לשתות משהו? רוצה בירה?״

אני מרימה את עייני ומהנהנת לחיוב לעברו, לא מחייכת ולא שמחה, באתי לנהל שיחה עכשיו ולהבין את הכל. אני מורידה את ראושי חזרה לנעלים שאני חלצתי לפני מספר שניות ואני מניחה אותם בצד ליד הספה כך שלא יהיו באמצע הסלון. אני מרימה את רגלי לספה ומחבקת אותם קרוב לגופי. עייני עוברות להביט בחלל המוכר כל כך, המקום הזה בהחלט הפך להיות הבית שלי בתקופה האחרונה, התרגלתי לשבת על הספה הזאת ולצפות בטלויזיה, לאכול ביחד עם אלמוג בפינת האוכל ולשתות קפה בבוקר כשאני קמה. לשבת על השיש כשאני מביטה בו ולשכב על המיטה שלו כשאני מרגישה אותו בכל חלק בגופי. התרגלתי לכל זה והאם כל זה הולך להיפסק אחרי השיחה שאנחנו עומדים לעשות.

עייני עוברות לפתע להביט בתמונה שנמצאת ממש למולי מתחת לטלויזיה על המזנון שיש לו. התמונה שהבאתי לאלמוג מהטיול שלנו. שנינו מחייכים בשמחה, רואים שטוב לנו, שאנחנו מאושרים בתמונה הזאת. הייתי נותנת הכל כדי לחזור ללילה ההוא עכשיו, שהכל בנינו היה כל כך מדהים, שהחיים האמיתיים שלנו עוד לא נכנסו לתוך הסיפור המתוק שהמצאנו לעצמנו. אולי אחרי השיחה בנינו עכשיו כל זה יגמר, אני יותר לא אשכב יחד איתו במיטה ואני לא אחייך את החיוך הכי מאושר ושמח שקיים בעולם כשאני ערומה מתחתו.

הצעדים של אלמוג לפתע נשמעים ואני חוזרת למציאות. הוא מתקרב לעברי ומתיישב לצידי על הספה. אני מסובבת את ראושי מהתמונה ואני מביטה בו יושב לצידי. הוא מושיט לעברי בירה אחת והשניה נשארת בין ידו. סימבה קופץ על הספה ומתיישב בין שנינו, אני מלטפת אותו בעדינות והוא ישר נשכב בנחת על הספה. אני נאנחת ושותה שלוק קטן מהבירה הקרה. רגליו של אלמוג מתיישרות על השולחן הקטן ועיינו עוברות להביט בתמונה שאני הבאתי במיוחד בשבילו. קולו נשמע לפתע בלחש ועייני מביטות בו בהלם רב ״איך הייתי רוצה לחזור ללילה הזה. הייתי נותן עכשיו הכל בשביל זה״.

אני במהירות שותה עוד שלוק מהבירה הקרה שבין ידי. אני לא עונה לו, אין לי מה לומר. אני בעיקר מתוסכלת מזה שהוא חושב בדיוק כמוני כשהוא מביט בתמונה. גם הוא רוצה לחזור ללילה המדהים שחלקנו יחד. אני מורידה את הבקבוק משפתיי ואני מביטה בו. אני רוצה שהוא ידבר. שהוא יספר את הכל. נמאס לי לא לדעת כלום בזמן שהוא מבין את כל הסיפור ההזוי הזה, הוא מחבר את הפזאל ואני עדין מביטה בכל החלקים פזורים מבולגנים על הרצפה. הוא מסובב את עיינו מהתמונה לעברי ואני מסתכלת על העיינים היפות שלו. צבען החום וזה הדבר הפשוט ביותר ועם זה המיוחד ביותר שראיתי ואין ספק שמעולם לא ראיתי עיינים כאלה שמהפנטות אותי. ״אני רוצה לדעת הכל ולהבין סוף סוף מה הולך פה״ קולי נשמע במילמול ואני מיד מוספיה ״למה רצית שאני אבוא לבר שלך? ידעת שזאת אני?״