שומר הראש שלה

חלק 10 - תירוצים (חלק א')

איפה את? קרה משהו?
סימסתי חזרה מלא בדאגה. מיהרתי לצאת מהבית לא לפני שהתזתי על חולצתי עוד מעט מהבושם, מנסה לטשטש ריחות של אלכוהול ובר.

דילגתי במהירות במורד המדרגות כי לחכות למעלית לא בא בחשבון כרגע, ממתין בקוצר רוח להודעה מאוריה.

אוריה: לא משהו מיוחד, סליחה על השעה.

היא התחרטה. אבל אני לא. כיווצתי את גבותיי ומיהרתי לסמס לה.

תבואי לגינה האחורית ליד הבית שלך.
ידעתי שהכי נכון ובטוח לתת לה לצעוד רק כמה מטרים מהבית. מה גם שאני לא יכול לארח אותה אצלי.

נסעתי במהירות לפינת הרחוב, מתקרב באיטיות אל עבר הגינה החשוכה ומתיישב על הספסל, כשרגלי מרקדת בחוסר סבלנות. כבר 23:00 בלילה. מה היה כל כך דחוף?

האבידה נמצאה. הכל תקין
ניצלתי את הזמן כדי לעדכן את סער.

צללית אפלה הייתה באופק וככל שהתקרבה יכולתי להבחין באוריה מתקרבת לכיווני.
היא הייתה לבושה בטרנינג פשוט, שיערה נח סביב כתפיה בטבעיות מושלמת מדי.

לא ידעתי שהדבר שאני הכי רוצה בעולם זה לראות אותה, עד הרגע שהיא הופיעה למולי.

"מה זה?" סימנתי עם העיניים לכיוון הג'קט שלי, שזיהיתי ישר. הבאתי לה אותו אז במסיבה של דור.

"ג'קט... זוכר? לובשים אותו כשקר?" היא הגיבה בחיוך, מושיטה לי אותו.

"את מתכוונת...תירוץ? כדי לפגוש אותי?" קרצתי לה עם חיוך מתחכם, גורם לה לצחוק, תוך שאני מושיט את ידי אל עבר הג'קט, מוצא לו מקום לידי בספסל.

"יש מצב" היא לא הכחישה, מתיישבת לצידי. גורמת לי להביט בה בפליאה.
"למה לא באת היום לבית הספר?" אוריה שאלה אותי בטבעיות, מתעלמת מההצהרה שלה לרצות לראות אותי.

"האמת שישנתי אתמול מאוחר לאללה, לא כל כך היה לי ראש" העברתי את ידי בשערי, תוהה לעצמי איך אני עונה תשובות במינימום שקרים למולה.

"שרון חילקה מבחנים במתמטיקה. הוצאת 82. זה אצלי בתיק" פש..אז מסתבר שלא שכחתי דבר או שניים מהמקצוע.

"תודה. כמה קיבלת?" הבטתי בה

"96" היא חייכה לעברי

"את אלופה!" חייכתי לעברה חזרה, מניד את ראשי מצד לצד.

אוריה השפילה מבט, שיחקה באצבעותיה ונשכה את פנים לחייה בהססנות שהיה קשה לי לפספס.

"מה יש?" רכנתי אליה

"אתה יודע? אני לא יודעת עליך כלום כמעט".

"אני לא כזה מעניין" ביטלתי את דבריה במהרה

"אותי אתה מעניין מאוד" היא זרקה לאוויר בשיא הטבעיות. הבטתי בה, סורק את פניה ותוהה איפה כל הביטחון העצמי הזה נכנס ביצור כל כך קטן.