סיגריה תמיד הייתה בקטגוריית השלב הכי טוב של היום שלי. יכולתי לעבור ימים שלמים של תסכול ומחשבות, אבל בשניה שהתיישבתי, שולף ומצית אותה כשהיא אחוזה בפי, כבר יכולתי להרגיש את כל תחושות הסיפוק ממלאות את גופי ומאפשרות לכל החרא שצברתי במהלך היום להשתחרר.
אני לא בטוח עד כמה הסיגריה הנוכחית מצילה אותי עכשיו מהמצב שאני שרוי בי, אני רק מרגיש איך המחשבות לא מפסיקות לצוד אותי אחרי כל הערב הזה.
שאפתי עמוק לתוכי את העשן הסמיך, נהנה מהרוח העוטפת את פניי ומעבירה בי גלי קור נעימים.
בין לבין אני מגלגל את כל הסצנה עם אוריה שוב ושוב ושוב, מנסה לחשב כל צעד שלה... מנסה להבין מה היו המטרות שלה ולאן היא כיוונה.
ובפעם הראשונה, זה שמכיר אותה הכי טוב, לא מצליח. לא מצליח להבין מה היא מרגישה ומה היא רוצה. בעיקר ממנו.
אני מבין שבעבור שנינו עשיתי את ההחלטה הכי שקולה וטובה שאפשר, והיא להחזיר אותה הביתה. מנעתי ממנה לעשות צעד שאולי תתחרט עליו למחרת בבוקר, כשתפגוש בשון.
ומעצמי, מעצמי מנעתי חוסר איפוק שבטוח לא היה נשלט אם ראשה היה פוגש את הכר שלי היום בערב.
הבהוב הפלאפון הסיח את דעתי לרגע מכל המחשבות שהציפו אותי. הרמתי אותו בתהיה, מסתנוור מעט מהאור החזק הנגלה מתוכו.
"סיימתי משמרת ואתה חייב לי חצי פגישה. מה אומר?" הודעה מגאיה בצירוף סמיילי מחייך העלתה גם לי חיוך. אבל לא אחד כזה מספיק רחב בשביל שאגיב בחזרה, כי משהו בי לא שחרר את כל התהפוכות שעברתי הערב. משהו בי לא שחרר מאוריה.
רציתי שהכל ייעלם. רק אותה. על ספסל. אוכלת בורקס מהקיוסק או סתם שולקת דובונים מתוך הגומיגם כמו ילדה קטנה, בפרצוף הכי מתוק שיש.
רציתי אותנו, כמה שבועות לפני, שהגענו להבנה שהרגשות שלנו זהים. שניה לפני הפיצוץ הגדול, שניה לפני האמת שנחשפת.
אבל המצב היה מורכב הרבה יותר, ולא הותיר לי ברירות. שניה לפני שהחלטתי לכבות את אור המסך תוך התעלמות מהודעתה של גאיה. הופיעה הודעה נוספת, הפעם מטלטלת יותר מהקודמת.
רובי מאחורי סורג. לא תאמין אבל סוף סוף סיימת לבצע את עבודתך נאמנה. אל דאגה, אתה עובר לג'וב חדש וטוב יותר. עופר אירגן לך. נדבר על הכל מחר.
סמס מסער מקפיץ את ליבי. מוריד אותו נמוך ומעלה בחזרה, כמו המתקן ההוא בלונה פארק. גורם לי לתהות איזה ג'וב יכול להיות טוב יותר כשהוא לא כולל בתוכו את העיניים של אוריה בכל בוקר?
ואולי זה הגורל שרצה ככה. שלא אראה אותה יותר ואולי הוא אפילו עושה לי טובה. אני לא יודע.
"אני בא לאסוף אותך" החזרתי לגאיה, מקליד כמו רובוט מבלי לחשוב על ההשלכות. משלים עם תחושת ההחמצה שאפפה את כולי.
אפילו הסיגריה הנוספת שהצתתי בחוסר סבלנות, לא הצליחה לספק אותי.
באופן מטריד ולראשונה בחיי, לא המשכורת בג'וב החדש היא זו שהדאיגה אותי, אלא ההיעלמות של אוריה מכל חור בחיים שלי החל ממחר בבוקר.
YOU ARE READING
שומר הראש שלה
Lãng mạn"ואגב..." הרמתי את ראשי, אוריה נעצרה, היא השתהתה למספר שניות. "אני אוריה" היא הביטה בי מבויישת. החזרתי לעברה הנהון קל שלא אומר הרבה. נעים מאוד אוריה. אני מכיר אותך יותר ממה שאת מכירה את עצמך. חודש שלם כל מה שאני עושה זה רק להכיר אותך. ...
