"כן.. עברתי איתו הרבה" שאפתי אוויר חזק לריאות. עדיין לא מביט בה. חושב כמה הסיגריה הזו מצילה אותי ברגעי שיגעון.
אוריה התקרבה לעברי, נשענת כנגדי עם גבה על מעקה המרפסת.
"עם סער...או עם השיר?" היא שאלה.
"גם וגם" בחרתי לענות ולהרחיב "בתקופות קשות איתך, הוא היה משמיע לי אותו אצלו במשרד ומסתלבט עליי" גיחכתי קלות, מחלץ ממנה חיוך קטן.
"אני מבינה שאתה ואלון חברים טובים" היא זרקה את העובדה הברורה מאליו.
"את מבינה נכון" החזרתי את מבטי אל עבר האופק. חשבתי על כמה הלילה חשוך, וכמה מזל שנעים וקריר פה כי לבטח הייתי מזיע למות, אם לא.
אחרי שתיקה של 30 שניות מורטות עצבים בחרתי לומר את שעל ליבי
"זה ברור לך שאנחנו פוגעים כאן בשני אנשים, נכון?" הפעם הפניתי את מבטי אל עיניה, סורק את פניה היפות, מתאמץ להינות מכל קמצוץ של שניה שהיא כה קרובה אליי.
"פוגעים?" היא הביטה בי, חצי מגחכת חצי מופתעת. "איך בדיוק? להסתיר את מה שעבר זה נקרא לפגוע?"
אוריה בחרה להקטין לגמרי את מה שהיה בינינו ואני בחרתי להעביר ביקורת על האמירה המזלזלת שלה.
"את לא חושבת שזה היה קצת יותר מ'מה שעבר'?" פניתי אליה עם עיניים בוחנות לא לפני שלקחתי עוד שאיפה ארוכה לריאות.
"נכון. אתה צודק. זה היה הרבה יותר. אבל זה היה. ונגמר. וביום שארגיש בנוח, אספר את זה לאלון. וכשאתה תרגיש בנוח, אתה מוזמן לספר לרוני" היא זרקה בנונשלנטיות לאוויר, כאילו דבר לא מזיז לה. כאילו העבר נותר בעבר והיא חיה את הרגע.
"כל עוד זה נשאר בגדר העבר אני באמת לא חוש..." היא המשיכה, דואגת לחורר את ליבי בעוד ועוד סכינים בלי הפסקה. אבל לא נתתי לה להשלים את המשפט. כבר לא יכולתי לשמוע את כל האמירות הקשות.
"את אוהבת אותו, תגידי?" אוריה הסיתה מבט בוחן אליי, הבטתי בה כשהפעם כל פלג גופי מסובב אליה, מצמצם מעט את המרווח ודואג לנשוף את אוויר העשן הצידה, בכדי לא לפגוע בה.
"הוא בחור מדהים וטוב לי איתו מאוד" היא ענתה בביטחון.
"את לא עונה ממוקד לשאלה" המשכתי לדרוש ממנה לומר את מה שיהיה לי הכי כואב לשמוע.
"אין לי כרגע תשובה חד משמעית לזה" היא חתמה את הנושא. לא מתכוונת להמשיך ולהגיב. ניצוץ של תקווה הובער בי, אולי זה עוד לא שם והיא עוד לא מאוהבת. אבל הרגע הזה יגיע, במוקדם או במאוחר.
"אחלה".
שתיקה ארוכה שררה שם במרפסת, שתיקה שאמרה הרבה ומשום מה אף אחד לא התכוון להסתובב וללכת.
"זה קצת פתאטי שאתה ממשיך ומסתובב עם הצמיד עליך" היא סימנה עם עיניה כלפי מטה בזלזול ולראשונה חשתי סכין חדה החותכת את ליבי, לא מהתרגשות או ציפייה, אלא מעלבון. אוריה ידעה לגעת לי בנקודות רגישות ואין ספק שהיא פגעה בומבה.
"פתאטי?" גיחכתי, מנסה להסתיר את העובדה שהיא פגעה לי ישירות באגו. "פתאטי לזרוק משפט כזה ילדותי לאוויר, אוריה"
בחרתי להמשיך ולהגיב לה, אוסף את כל הכעס בתוכי ומשתדל להגיב באיפוק.
"לצמיד אין קשר למי הביא לי אותו או מה כתוב עליו, הוא פשוט מסמל תקופה משמעותית בחיים שלי. בכל מקום אחר הוא היה הולך לאיבוד, אז הוא על היד.
לאותיות האלו אין שום משמעות בשבילי" יישרתי מבטי אליה, משקר במצח נחושה ויודע כמה משמעותי הצמיד בשבילי. וכן, גם האותיות הכתובות עליו. ווידאתי שהצלחתי לקלוע. מזהה את הפרצוף החצי המום חצי פגוע של אוריה, הפרצוף שמתאמץ להסתיר.
"רוני אף פעם לא שאלה מה האותיות שכתובות בו?" היא סקרה את פניי
"אני לא חושב שהיא שמה לב אליו".
"אדמיקו יאללה, אני מחר צריכה לקום ב6:00. מאוחר ממש" רוני נכנסה בהתלהבות למרפסת עם פיהוק רחב, מסמנת לי שצריכים לזוז.
הנהנתי במהירות, ממהר לכבות את הסיגריה במאפרה שנחה על שפת המרפסת, לא לפני שאני לוקח שאיפה אחרונה וארוכה, שמרוקנת לי את הלב אבל ממלאה לי את הריאות "בטח, בטח, אני בא"
רוני כבר הסתובבה ויצאה מהמרפסת.
"התחיל מקולקל, המשיך מקולקל ונגמר מקולקל" אוריה מלמלה את המשפט הקבוע שמלווה אותנו לאחרונה, לא מביטה בי ולו לרגע.
הנדתי ראשי לצדדים, מסתובב ללכת. פעם ראשונה שאני לא רוצה להיות כל כך קרוב אליה. לא רוצה לשמוע אותה. אוריה הסתובבה גם היא ללכת לא לפני שתפסתי בפרק כף ידה.
"אוריה, שנינו יודעים שזה עוד לא נגמר" אמרתי בביטחון בקול נמוך וצרוד, תוהה לעצמי אם התכוונתי לאהבה בינינו או למסכת ההקנטות הזאת. או גם וגם.
-----------------------
אוהבת אתכן. תחזירו אהבה 💓😘
YOU ARE READING
שומר הראש שלה
Romance"ואגב..." הרמתי את ראשי, אוריה נעצרה, היא השתהתה למספר שניות. "אני אוריה" היא הביטה בי מבויישת. החזרתי לעברה הנהון קל שלא אומר הרבה. נעים מאוד אוריה. אני מכיר אותך יותר ממה שאת מכירה את עצמך. חודש שלם כל מה שאני עושה זה רק להכיר אותך. ...
