אוריה שברה את השקט בצחוק מוחצן וגדול שהשתחרר מפיה... היא התקרבה אליי באיטיות ובהפגנתיות, מניחה את כף ידה על חזי הקשיח, העטוי במדי מאבטחים, ובשניות גורמת לו להלום בחוזקה עוד יותר.
"למה לי בעצם?" היא הרימה גבותיה, סוקרת את עיני בעיניה המותשות והאדומות כשהחיוך על פניה עדיין תקוע.
"כי אני קבעתי, עכשיו בואי" אחזתי בזרועה וסימנתי עם עיניי לכיוון המסדרון.
היא צקצקה בלשונה באיטיות, מפזרת צחוק גדול ורק מחזקת לי את העובדה שהיא לא צלולה בדעתה. אני מביט סביב ובודק שהעוברים ושבים כאן במסיבה מרוכזים בענייניהם ולא צופים בנו. "ממש לא" היא שחררה את ידי בהפגנתיות חותכת ומתישה, מרמזת לי שקל זה לא הולך להיות.
"אני רוצה את שון" היא התקרבה אליי עוד באיטיות, מצמצמת את המרווח ביני ובינה למזערי ביותר, כזה שממחיש לי את הבל פיה הנודף ריחות של אלכוהול חזקים. "או יותר נכון...את הלשון של שון" היא לחשה לתוך פי, מחויכת ושיכורה.
"אוריה, מה קורה לך?" לחשתי תקיף ונמוך, חוסם את פיה בעזרת כל כף ידי ומביט הנה והנה, סורק ומוודא שאף אחד לא שמע את השטות הזו עכשיו. מריץ בראשי את כל האפשרויות הנכונות להטיס אותה מכאן כמה שיותר מהר.
"מה עובר עלייך? תתאפסי. זו לא את" המשכתי, מנסה לדבר לליבה שככל הנראה גם הוא כרגע רווי באלכוהול. גורם לעיניה האדומות והעייפות להתרחב.
"את באה או מה?" שון התקדם לפתח הדלת, מנודנד גם הוא . כשעל גופו מכנס בגד ים בצבעי פסטל.
"היא הולכת" הצהרתי בזעם, תוך כדי שאני מנתק מפיה את ידי. "לכי תביאי את השמלה" סימנתי לאוריה, רוצה לקוות שהיא לא תתיש אותי עוד פעם.
אולי בסיטואציה אחרת, שון היה מתעמת איתי. אבל כששניהם ככה, לא היה להם שום סיכוי. לא לו ולא לה.
אוריה נכנסה בתבוסתנות לחדר, אוחזת בראשה ומדדה אל עבר שמלתה, לובשת אותה באיטיות יתרה, מסתבכת מעט עם הכנסת השרוולים.
בדרך הביתה הראש שלי הוצף במחשבות סוערות שהיו בקונפליקט עם דמותה הרגועה של אוריה. היא ישבה מקופלת על כיסא הרכב כשעיניה עצומות, נשענת עם ידיה על חלון הרכב. לשם שינוי ולמרות הכל, היא נראתה כמו מלאך.
מלאך עדין ואצילי. דבר שלא תאם את ההתנהגות שלה הערב.
השעה הייתה מאוחרת מאוד ולא רציתי לעורר מהומה, פתחתי בזהירות את מפתח הבית שהיה מצוי בתיקה של אוריה. משתדל לא להרעיש ומאפשר לאוריה להיתמך בי.
נכנסנו לחדרה, משתדלים לשמור על שקט אפשרי. אוריה כבר הייתה עייפה נורא אז לא חששתי שתתנהג בטיפשות, הוקל לי.
היא התיישבה על מיטתה, מניחה את ראשה על הכר. חילצתי בעדינות את השמיכה מתחתיה וחלצתי את הכפכפים שלה, שהיו עוד מעט רטובות.
כיסיתי אותה בשקט ובתנועות איטיות, מניח בצד ולרגע את כל מחשבותיי הטורדניות מהערב הזה "אתה אמור להגן עליי מהרעים לא?" היא שאלה לפתע חלושות, בילדותיות, מנערת ממני כל מחשבה אפשרית.
"נכון. נו" לחשתי לעברה, מתיישב באיטיות על קצה מיטתה. מנסה לקרוא בין השורות ולפענח את מה שאוריה רוצה לומר לי.
"שון הוא לא רע"
"אוריה" נאנחתי, עוצם את עיני, חש מותש מהיום "שון הוא לא רע.... אבל אם הוא היה בן זוג אמיתי, הוא לא היה נותן לך לשתות ככה. את בכלל לא שותה אלכוהול. זוכרת את זה בכלל?" המשכתי, מנסה בכל כוחי להשיב אליה את צלילותה, את מי שהיא. את אוריה שלי. אבל יודע שזה קרב אבוד.
"שון הוא לא רע" חזרתי על דבריי, "אבל את היית היום רעה כלפי עצמך, הגנתי עליך מעצמך"
היא צחקקה בשקט "לא חושבת שזה במסגרת התפקיד שלך, אדון שומר"
"לפי סעיף 38 בחוזה, עליי להגן עלייך מכל מי שמחפש ברעתך ו/או מתכנן לפגוע בך. כולל את.." דקלמתי סעיף מתוך מחברת החוזה שאני מכיר כבר כמו כף ידי.
"ועכשיו... לכי לישון" נשקתי לראשה קלות, שואף לחיקי כל חלקיק מריחה הטוב שעדיין הורגש על אף שהיה מהול בריחות של אלכוהול ומשחרר אנחה גדולה - ספק אם ייאוש, ספק אם רווחה.
"אדם..." היא קראה חלושות, מרעידה כל חלק בגופי נוכח קולה העדין. גורמת לי לעצום את עיני ולדמיין סיטואציה אחרת ולא את זו.
הסתובבתי לעברה באיטיות. "ממ" אותתי לה להמשיך לדבר.
"יש איזה סעיף בחוזה שלך שמציל אותי מלב שבור?" היא מלמלה כשעיניה כבר עצומות, מתכוננות לשקוע עמוק אל תוך שינה רגועה ובטוחה יותר מכל הערב הזה.
------------
נו מה דעתכן????? בבקשה תגובות עם תוכן שאדע מה אתן חושבות, לאיזה כיוונים אתן לוקחות את זה. מה אתן מצפות שיקרה?
YOU ARE READING
שומר הראש שלה
Romantizm"ואגב..." הרמתי את ראשי, אוריה נעצרה, היא השתהתה למספר שניות. "אני אוריה" היא הביטה בי מבויישת. החזרתי לעברה הנהון קל שלא אומר הרבה. נעים מאוד אוריה. אני מכיר אותך יותר ממה שאת מכירה את עצמך. חודש שלם כל מה שאני עושה זה רק להכיר אותך. ...
