שומר הראש שלה

פרק 19 - השיחה

לקום בבוקר כשנרדמת עם הבגדים עליך, זה בערך מרגיש כמו שעוברת עליך משאית.

לא חושב שיש משהו שרציתי כל כך אי פעם יותר מלהתקלח, אבל הזמן דחק בי ונדרשתי להיות ב7:45 כבר אצל אוריה. מה שגרם לי להעביר על עצמי מים באופן מינימלי ביותר.

פשטתי מעליי את הבגדים המחויטים, מתכוון לזרוק אותם לכביסה כשמפית מקומטת מאוד נפלה מכיס מכנסיי. הרמתי אותה בתהיה, פותח וחושף את מספר הפלאפון המשורבט והדהוי בכתב חצי ברור. 'גאיה', השם התנוסס מעל המספר. מזכיר לי את מאורעות אתמול, לפני הבלאגן שאוריה סידרה לי.

לא הייתה בי מחשבה לזרוק אותו לפח, אבל גם לא מחשבה לחייג את המספר. פשוט הנחתי אותו בחטף על השידה, מאפשר לעצמי להתארגן בזריזות ולפנות כל מחשבה שהיא לא קשורה ללהגיע לעבודה בזמן.

7:55, תוהה לעצמי כמה זמן כבר לוקח להתארגן לפאקינג בית ספר. כולה טישרט וג'ינס. אבל הזמן דוחק ואני לא מכיר את אוריה כאחת שמאחרת.

התקדמתי אל עבר פתח דלת ביתה של אוריה, מרשה לעצמי לדפוק בקלילות.

"אדם, בוקר טוב" חיוך רחב התנוסס על פניה של ליאורה, אמא של אוריה, כאשר פתחה לי את הדלת. ליאורה הייתה אישה טובה וחיובית מאוד, לא חושב שאי פעם נתקלתי בתגובות שליליות מצידה. היא הקרינה אור מיוחד.

"רגע..." היא הרימה גבותיה וצמצמה את עיניה, נשענת על פתח הדלת "אני לא חושבת שאוריה הולכת היום לבית הספר. לדעתי היא עוד ישנה. בוא, תיכנס" היא גלגלה במהירות משפטים בפיה, מקשה עליי לעקוב.

"היא לא הודיעה לך?" היא זרקה לאוויר בעודה מתקדמת אל עבר המטבח כשאת כתפה מעטרת מגבת מטבח, כיאה לאם טיפוסית. שצדעתי אל עבר חדרה של אוריה, נעמד מול דלת חדרה ומניד ראשי לצדדים כמסמן 'לא' לכיוון ליאורה, בתוספת מבט תוהה.

שלוש נקישות על פתח דלת חדרה אבל ללא מענה. הנחתי את ידי על ידית הדלת, ובתוך ליבי היה בי איזה ניצוץ זדוני של דמיון לראות אותה ישנה באיזה סט מטורף, אבל גם בשמלה מאתמול, שלא הוחלפה מגופה, היא נראיתה כמלאך כאשר פתחתי את הדלת, אוחז בעדינות בידית.

"אוריה" לחשתי חרישית, מרשה לעצמי להניח את ידי בעדינות על פניה העדינות ואפילו להעביר בהן ליטוף קטן. מנצל את זה שהיא עוד מנומנמת.

"למה את עוד במיטה?" התיישבתי בזהירות על קצה המיטה והנחתי ידי על כתפיה, מניע אותה בעדינות יתרה, לאחר שמאמציי ללטף את לחיה לא צלחו.

"ממ.. אני עייפה" היא מלמלה כמו תינוקת קטנה. ניסיתי להשתלט על החיוך הקטן שבצבץ ללא הצלחה.

"קומי, תתקלחי, אני אקח אותך לבית הספר"
לחשתי לעברה, מלטף את שיערה ושומר על תנועות עדינות, מוצא את עצמי בקונפליקט בין המילים היוצאות מפי לבין רצוני. הלוואי והייתה נשארת ככה לנצח, מאפשרת לי להתמכר למגע הזה בכל רגע מחדש.