אני כבר לחוץ ברמות לא נורמליות ומביט לכל כיוון.
יצאתי מהבית, פותח את שער החצר וסורק את האזור. לפתע שמעתי רחשי רקע מצידי הרחוב, לכיוון א.יהושוע. התקדמתי אל עבר הרחוב, מבחין באוריה הודפת נער. ידי כבר דרוכה על האקדח, אני מתקדם במהירות לעברם.
אני חד בזיהוי.
זה שגיא. האקס שלה. וככל שהתקרבתי יותר יכולתי לשמוע את אוריה מתנגדת לו.
נשמתי אנחת רווחה, לפחות היא לא בידיו של רובי. התאפסתי על עצמי והורדתי את היד מהאקדח, מסדר את חולצתי במקום.
"לא זה לא יקרה, אני מבקשת ממך שתלך" אוריה המשיכה להדוף את שגיא, מייבבת חלושות.
"היי, היא ביקשה שתלך, לא?" שאלתי בתוקפנות מתקדם לעברם. "אז תלך". המשכתי בתוקפנות, תוהה למה היא בוכה עכשיו כשעוד לא התחיל הערב.
הם הביטו בי מופתעים עד שלפתע שגיא שיחרר צחוק מוגזם "ומי אתה? הדובר שלה ולא ידעתי?"
השומר שלה. היית קרוב.
"מה לא ברור?" שאלתי במבט נוקב וקול מרצין. התעלמתי מההערה המטומטמת ואחזתי בחולצתו, מתכוון להוריד לליצן הזה איזו אחת לפרצוף.
"היי, היי, אדם, הכל בסדר כאן" אוריה ניסתה להרגיע את הרוחות ולעמוד בין שנינו.
"שגיא" הפעם אוריה היא זו שפנתה אליו, "בבקשה תלך מכאן. אנחנו נדבר על זה בפעם אחרת" היא התאפסה על עצמה, מושכת באפה.
"מי הוא?" שגיא שאל בתוקפנות את אוריה, מסמן לכיווני
"הוא מהכיתה... לא חשוב. שגיא, לא עכשיו בבקשה" אוריה המשיכה בקול תחנונים כמבקשת שילך.
"אני מתקשר אליך יותר מאוחר ואת עונה" הוא דרש ממנה, עם אצבע מכוונת והיא הנהנה באיטיות.
שגיא שלח אלײ מבט אחרון, מאיים. או לפחות אחד כזה שנראה כמאיים, מבחינתו אולי. הוא הסתובב והתרחק.
"היי, את בסדר? מי זה הליצן הזה?" התכופפתי אליה, מניח יד רכה על כתפה ושואל שאלה רטורית. הרי זה שגיא האקס שלה, ערס צעצוע במיטבו. את זה אני כבר יודע. שעות אני וסער התווכחנו במשרד איך מאייתים את שם המשפחה שלו, בזמן שאני לומד את החיים של אוריה עוד ועוד.
התיישבנו שנינו על הספסל. אוריה משכה באפה והשתהתה ארוכות כשהיא לא מביטה בי.
"זה שגיא...האקס שלי" היא השפילה מבט.
"נפרדנו לפני כמה חודשים, זה קצת קשה לו ובכל הזדמנות הוא מנסה למצוא את הדרך לדבר איתי, אבל אני לגמרי לא שם יותר. הוא לא בשבילי"
אני יודע. כי לא מגיע לך שיבגדו בך. בטח לא פח אשפה כמוהו.
"תני לי לנחש...הוא עשה משהו שפגע בך"
"בול" היא גיחכה, מהנהנת בעצבות ומסרבת להרחיב על הנושא. כיבדתי אותה. אני ממילא כבר יודע.
"לא מגיע לך שיפגעו בך, את שווה הרבה הרבה יותר" זרקתי שוב את שחשבתי לאוויר. מכוון מבט לתוך עיניה אשר הביטו בי גם הן בחזרה לרגע. היא הישירה שוב את מבטה, כאילו מפחדת להביט בי.
"אתה לא מכיר אותי...בקטעים האלו אני לגמרי נשברת" היא הודתה
מכיר גם מכיר, אוריה לוי.
היא לא יודעת כמה אני מכיר אותה. חודש שלם כל מה שאני עושה זה רק להכיר אותה.
דקות של שתיקה שאמרו הרבה אפפו את הרחוב ואת החושך הכמעט מוחלט שהיינו מצויים בו על הספסל.
"תודה" היא זרקה לאוויר לפתע, כשידיה כיסו את זרועותיה, נדמה לי שקר לה.
"על?" שאלתי
"על שהיית בזמן הנכון, במקום הנכון" אם רק הייתה יודעת כמה חיפשתי אחריה.
"שטויות" זרקתי לאוויר בחיוך וביטלתי אותה, "זה התפקיד שלי בחיים" והפעם לא שיקרתי.
הורדתי ממני את הג'קט והגשתי לה, מוודא תוך כדי שהקשר והנשק במקום.
"מה זה?" היא שאלה, משחררת לאוויר צחוק מבויש
"ג'קט, לובשים אותו כשקר" חייכתי לעברה, גורם לה לצחוק ולגלגל עיניים.
"קחי, שימי עלייך" דרשתי, מגיש לה שוב את הג'קט וצופה כיצד היא מתעטפת בו.
שניות של שקט בלתי נסבלות שררו בינינו. רק רציתי שיגמרו כבר. הבטנו לאופק דקות ארוכות.
"אני רוצה לקוות שאת לא הולכת לענות לו..." זרקתי לאוויר. ובאמת קיוויתי. היא לא צריכה דפוק כזה בחיים שלה
"לא...אני לא אענה" היא לחשה, מבטה הופנה אליי. התאמצתי לא להביט בחזרה ואין לי דרך לתאר כמה שזה היה חזק ממני...
הבטתי בה במבט נוקב, סורק כל חלק בפניה העדינות, דרך העיניים הירוקות ועד השפתיים הבשרניות שהיו משוכות במבריק שקוף וקראו לי אליהן יותר ויותר. לעזאזל שאני דפוק
עיניי ריצדו בין שפתיה לעיניה, היא הניחה לי להתקרב, עוצמת לרגע את עיניה ויכולתי ממש לדמיין איך היא עצמה מבקשת את זה.
"אני אקנה לך גומיגם ואלווה אותך הביתה" עצמתי את עיני, לוחש קרוב קרוב לשפתיה, אבל לא נוגע. עדיין מאופס כדי לא לגעת.
"איזה קטע...גומיגם זו הגלידה האהובה עליי" היא לחשה ברוך ושחררה חצי חיוך צדדי, ספק אמיתי, ספק מאוכזב, לפני שקמה מהספסל.
אני בא עוד רבע שעה. תפתחי לי
לחצתי send ושלחתי לליה בדרך לקיוסק.
YOU ARE READING
שומר הראש שלה
Romantizm"ואגב..." הרמתי את ראשי, אוריה נעצרה, היא השתהתה למספר שניות. "אני אוריה" היא הביטה בי מבויישת. החזרתי לעברה הנהון קל שלא אומר הרבה. נעים מאוד אוריה. אני מכיר אותך יותר ממה שאת מכירה את עצמך. חודש שלם כל מה שאני עושה זה רק להכיר אותך. ...
