כבר קרוב לחודשיים שאני תלמיד תיכון בבית ספר גורדון. משגיח על אוריה לוי מרחוק, ואני נשבע שזה התפקיד הכי מעייף שעשיתי אי פעם! על פניו הכל מתנהל כשורה, עופר עידכן את סער שהוא מרוצה מההתנהלות שלי, אני מרוצה מהמשכורת בסוף כל חודש, ואוריה...לא נראה שנשקפת לה סכנה כלשהי, לפחות כרגע.
"טוב סער אחי, תן לי רגע להוריד חולצה" רטנתי אל תוך הפלאפון שלי בפתח הדלת, במטרה לסיים את השיחה איתו. מת להתקלח ולנוח רגע.
מעייף ומתיש ביחד, אני מהרהר לעצמי ופושט ממני את החולצה, מביט בשרירי הגב שלי שמזכירים לי שלא ביקרתי בחדר הכושר כבר שבוע.
מתוך הפלאפון בוקע קולו של סער שמזכיר לי שהוא עדיין על הקו.
"לא אתה לא, כי אתה מקשיב לי" הוא המשיך מהצד השני, "היום בערב יש מסיבה של השמיניסטים אצל דור. אתה צריך להתייצב שם ולהשגיח עליה מקרוב, אתה יודע שבזמן האחרון האיומים על עופר הולכים וגוברים, ויש מצב שרובי ישלח את האנשים שלו דווקא עכשיו".
אני כל כך עייף. בצליל הרקע ממתינה, אמא שלי על הקו אבל אני בוחר שלא לענות. אחזור אליה אחר כך.
"סער, תן לי להתארגן על עצמי ואני מתקשר אליך" אני מעביר יד בשערי ומשחרר אנחת ייאוש. דפיקה בדלת מנערת אותי ואני ניגש לפתוח.
"טוב סער, דופקים. נדבר" אני ממהר לנתק ומודה למי שהציל אותי מהשיחה הזו.
"ליה" אני עומד בהשתאות. מה היא עושה פה בשעה כזו? "את...לא בעבודה?" שאלתי ומיד הוספתי "בואי תיכנסי" מעביר את ידי בשערי, ממהר לקחת את חולצת בית הספר לכביסה ומבין על הדרך שמקלחת כבר לא תהיה בשעה הקרובה. לעזאזל
"תקשיב, אדם" ליה ניגשה מיד לעניין, מתיישבת על הספה בדירה שלי מבלי לספק לי יותר מדי תשובות. "אני מבינה שאתה בעבודה חדשה, שאסור לך לשתף הרבה, שאתה עסוק כל היום. הכל מקובל. אבל זה בלתי אפשרי ככה, כבר קרוב לחודש וחצי שאנחנו בקושי מתראים וזה ממש מקשה על הקשר...מה נסגר?"
פעם בשבועיים אני מקבל מליה שיחת יחסינו לאן, אפשר לקרוא לזה ככה...והאמת, אני די מותש. אני וליה ביחד חצי שנה, אבל הקשר שלנו לא באמת מתקדם למקום כלשהו. ולאחרונה הוא פשוט מתדרדר לטמיון, וזה די בגללי.
"רוצה לשתות משהו?" שאלתי, מנסה להוריד את האש ממוקד השיחה.
"לא" היא ביטלה אותי בהנפת יד ובקצרות רוח, "אני פשוט רוצה שפעם אחת, תהיה לך תשובה מספקת בשבילי".
"אני מבין בייב", לקחתי נשימה עמוקה, עוצם את עיני ובוחר נכון את המילים "אבל כרגע אלו החיים שלי, כמו שאת רואה המשכורת בהתאם, וזה לא בחינם. אני עובד ליה..אני לא משחק" התאמצתי להסביר את עצמי בשארית הכוחות שעוד נותרו לי מהיום המחורבן הזה.
"זה לא סוד שזה כבר לא זה, בוא נודה באמת. הכל תפל. המפגשים....היציאות שכבר בקושי מתקיימות" היא המשיכה.
המבט שלי הסגיר אותי. הוא הודה לה מקרב לב על שחשפה מה שלא העזתי אני עצמי לומר בקול.
השתיקה שבאה לאחר מכן הייתה פחות נעימה, אבל הכי נכונה.
"את צודקת, זה נכון אבל זה בר תיקון ואני מבטיח להשתדל לנתק את עצמי כשאני חוזר מהעבודה, אני אוהב אותך" התקרבתי אליה, מתיישב גם אני על הספה, מניח את ידי על פניה ואוחז אותן מקרוב. מקווה שאולי יהיה מה להציל בינינו "את חייבת להבין". הנחתי נשיקה קטנה על פיה, ספק נשיקת פיוס, ספק פרידה.
אבל ליה... ליה לא הייתה שם, היא כבר לא הייתה איתי. היא כבר לא הייתה שלי ונדמה שתכננה את השיחה הזאת בקפידה לפני שהגיעה לכאן.
"אני גם אוהבת אותך מאוד" ליה לקחה נשימה עמוקה ועצמה את עיניה, הפעם היא זו שהניחה נשיקה ממושכת על שפתיי, "אבל כשתחליט שאתה חוזר לעצמך, אתה יודע איפה למצוא אותי" היא קמה ממקומה ויצאה מפתח הדלת.
דמעות לא היו שם וגם לא חרטה.
רק הבנה. הבנה שזה נגמר ממזמן.
YOU ARE READING
שומר הראש שלה
Romantizm"ואגב..." הרמתי את ראשי, אוריה נעצרה, היא השתהתה למספר שניות. "אני אוריה" היא הביטה בי מבויישת. החזרתי לעברה הנהון קל שלא אומר הרבה. נעים מאוד אוריה. אני מכיר אותך יותר ממה שאת מכירה את עצמך. חודש שלם כל מה שאני עושה זה רק להכיר אותך. ...
