התקדמתי לעבר פנים הבית שהיה כעצום, מכיר ויודע בדיוק איפה כל פינה כאן. יכולתי לזהות שאוריה התקדמה אל עבר החדר שלה. לשמחתי, השירותים היו בסוף המסדרון כך שיכולתי לקוות שאעבור דרך חדרה ואולי אפגוש בה.
ככל שהתקדמתי בצעדים איטיים אל עבר חדרה, כך הלב שלי הגביר את קצב הדפיקות.
הדלת שלה הייתה פתוחה, הרשיתי לעצמי להביט פנימה, צופה באוריה ישובה על המיטה כשרגלה האחת מונחת על האחרת. יושבת ובוהה.
נעצרתי.
"היי" נשענתי בעדינות על המשקוף, קולי העבה פתאום לא נשמע. יצא מתוכי רק קול חלש וחסר ביטחון.
"היי", אוריה החזירה לעברי בקול שברירי וחיוך קטן שהיה קשה לי לזהות את מבעו.
"אני יכול?" ביקשתי רשות להיכנס לחדרה, מצביע בתנועה איטית על מיטתה.
התיישבתי על מיטתה מיד לאחר שאישרה לי. אם עד עכשיו הלב שלי דפק מהר, כרגע הוא האיץ. האיץ כמו מכשיר נינג'ה שבאטרף לטחון קרח, האיץ כמו מכונית GTI. לא יכולתי לשלוט בכמות הרגשות שהתערבבו בבת אחת, מכאב ועד התרגשות, דרך טירוף.
"מה שלומך?" פניתי אליה בעיניים מצומצמות, לועס את פנים לחיי בחוסר ביטחון.
"אצלי הכל בסדר גמור. איך אצלך?" היא שאלה, סורקת את פניי בעיניה. לא מפספסת אף חלק.
סביר להניח שאם הייתי שותה את כל האלכוהול שעל השולחן לא הייתי משתכר כמו מהריח של אוריה, שספק שיכר אותי, ספק סימם אותי. יכולתי לעצום את עיני ולהתמכר אליו שעות.
"אצלי...מצוין", הבטתי סביב, שום דבר לא השתנה בחדר הזה. נסיכותי כתמיד. "רזית" זרקתי לאוויר לאחר שתיקה ממושכת.
"המחשבות עושות את שלהן...וגם קצת החדר כושר" היא חייכה חיוך צדדי וקטן שאוטומטית העלה גם לי חיוך.
"איך הולך?" תהיתי אם היא מתכוונת לגאיה.
"בתפקיד החדש או...איתה?" סימנתי עם ראשי הצידה.
"איתה" אוריה ענתה בחדות, מעבירה את לשונה בין צמד שפתיה ומייסרת אותי קשות כשאני בדיוק מביו בהן.
"מורכב, אבל בנתיים טוב" השפלתי את עיניי
"זאת...גאיה?"
"כן" המשכתי להשפיל מבט. מתאמץ לא להביט. לא לראות את העיניים.
"אוריה תראי, אני...."
"מצטער ובלה בלה בלה. נכון?" היא קטעה אותי בביטחון, כמו שתמיד דאגה לשדר. לא מסירה עיניה מעיני.
היא צמצמה משמעותית את המרווח בינינו, מאפשרת לריח שלה להתקרב אליי עוד ועוד ועוד.
"תסתכל עליי" היא אחזה בסנטרי, מיישרת את ראשי לכיוונה ומכריחה את עיני להביט בעיניה היפות. מגעה כמעט ושיתק אותי.
בעל כורחי יישרתי את עיניי, ממלא אחר הוראותיה כמו חייל. צופה בירוק הטהור שנגלה מעיניה. שגורם לי לטבוע בתוכו. מתייסר מכל כאב בגוף שהילדה הזו גורמת לי לחוש.
"על הכל. לא התכוונתי לתת לך ללכת ככה, לא רציתי שתתחרטי אחר כך על משהו שאולי היה קורה בינינו" לקחתי נשימה, מנסה להסדיר את קצב ליבי ובו זמנית לדבר, כשהמילים בוגדות בי ושום דבר לא נשמע אמין. אבל אוריה, אוריה נשמעה כאילו התכוננה ימים לשיחה הזו.
"ואז מה? החזרת אותי הביתה ו? למחרת כבר היית בתפקיד חדש ונעלמת מהחיים שלי כאילו כלום" היא הורידה ידה מסנטרי בחדות, נעמדת במקום.
נעמדתי מהר אחריה. מתקשה לצפות מה השלב הבא. לא מסוגל מולה. רציתי שהכל ייעצר ויעלים אותי בבת אחת.
התקרבתי עוד ועוד ועוד, עוטף את פניה הרכות והקטנות בכפות ידיי, מצמיד את מצחה למצחי. כבר לא היה אכפת לי כלום. לא גאיה ולא ערב גיבוש ולא עופר או סער ולא נעליים. רק אני ואוריה עכשיו.
"אני פחדן, אני דפוק. אני לא מסוגל להתמודד עם זה. זה גדול עליי. את גדולה עליי. אני..." עצמתי את עיניי, לוקח נשימה עמוקה ומקווה שאלוהים יעלים אותי ויגאל אותי מלהתמודד עם זה עכשיו.
"אני אוהב אותך. אף פעם לא הפסקתי" הודיתי בכנות, מפתיע את עצמי.
"ככה אוהבים, אדם? זה נקרא לאהוב בתרגום שלך? לברוח?" היא לחשה, מפרקת אותי לגורמים. יכולתי לחוש בעיניה שהתמלאו מעיין של רטיבות המאיים לפרוץ. אך היא הייתה חזקה מבעבר, סיגלה לעצמה יכולות שלא מאפשרות לדמעות לפרוץ החוצה.
"לברוח כשטיפה קשה. לברוח כשטיפה מתחילים להרגיש. איך היא סומכת עליך?" היא שאלה כשעיניה היוקדות נעוצות בי, מתכוונת לגאיה.
"מקווה מאוד שהיא לא. בטח לא כשהלב שלי במקום אחר" לחשתי, מתקרב עוד מעט. רוצה כבר לטעום את הטעם הממכר של שפתיה. צמצמתי בשכרון חושים את המרווח עוד מעט, עד שלפתע אצבע מכוונת וקרה הונחה על שפתיי.
"אל תעשה לה את מה שמנעת ממני לעשות לשון. זה לא פייר כלפיה". היא זרקה לעברי, מונעת ממני לנשק אותה. גל של אכזבה הציף אותי והיכה בי. רציתי אותה כל כך. רציתי עוד יותר.
שחררתי אוויר בייאוש והתרחקתי ממנה. אוחז את ראשי חזק כאובד עצות.
"אני ואתה זה גם ככה אבוד. זה התחיל מקולקל, המשיך מקולקל והסתיים מקולקל. שחרר מזה" היא התריסה. מתיישבת חזרה על המיטה וצופה בי מיואש. "תתמקד במה שחשוב"
הבטתי חזרה אליה, מתוסכל ומאוכזב. קולט סוף סוף כמה פגעתי בה. כמה מבחינתה, זה מאחוריה.
"תני לי להחליט לבד באילו מלחמות אני רוצה להילחם ומה חשוב בשבילי" התאפסתי על עצמי ואמרתי בקול בטוח ואמיד, יוצא מהחדר ומבין שיש דברים שאי אפשר לברוח מהם. גם אם רוצים.
------
*ת ג ו ב ו ת*!!!!!
YOU ARE READING
שומר הראש שלה
Romance"ואגב..." הרמתי את ראשי, אוריה נעצרה, היא השתהתה למספר שניות. "אני אוריה" היא הביטה בי מבויישת. החזרתי לעברה הנהון קל שלא אומר הרבה. נעים מאוד אוריה. אני מכיר אותך יותר ממה שאת מכירה את עצמך. חודש שלם כל מה שאני עושה זה רק להכיר אותך. ...
