שומר הראש שלה

חלק 4 - ארץ עיר

"קח. מסכימה לך להתחיל" אוריה התקדמה לעברי בחיוך, מגישה לי דף שמחולק למשבצות משורטטות ובראשי הדף כתובות קטגוריות. ארץ עיר? היא רצינית?

הבטתי בדף, מקמט את מצחי ודוחה אותו בנימוס,
"לא, תודה...אני פחות בקטע" הנעתי ראשי לשלילה, מוציא סיגריה מהחפיסה שהייתה מונחת לצידי, מניח אותה בפי ושניה לפני שאני מתכוון להצית אותה, אני שואל כבדרך אגב

"מפריע לך?" מסמן לאוריה עם העיניים לכיוון הסיגריה. יודע שהיא לא מעשנת.

היא מהנהנת לשלילה ומתיישבת לצידי, על הספסל בפינת העישון. ניתן היה לראות בתווי פניה שהתאכזבה ממני. אבל אין לי ברירה אחרת. הדבר האחרון עכשיו שאני צריך זה לשחק משחקים.

אוריה לא הביטה בי. היא הניחה את הדפים והעטים לצידה, מבטה נישא אל עבר הקיוסק ושתיקה שררה בינינו, לפחות דקה.

"למה אתה כל כך מרוחק?" אוריה שאלה תוך שהיא מסובבת לכיווני את ראשה. מזווית העין יכולתי לראות אותה נועצת בי מבט נוקב, אחד כזה שדורש תשובות, כאילו אני חייב לה משהו.

לא ידעתי איך לאכול את זה באמת...אני לא בנוי לשיחות בנושאים אישיים עכשיו. אנחנו כאן בשביל העבודה ולשם כך התכנסנו.

אבל משהו בה לא הותיר לי ברירה.

נשכתי את הלחי הפנימית, הרבה זמן לא קרה לי שלא היו לי תשובות, בטח לא לילדה בת 18.
המשכתי להביט ברוני מהקיוסק מכין טוסטים וגובה כספים מהמולת התלמידים.

ואוריה, אוריה לא הזיזה ממני את המבט. כמה ביטחון בילדה אחת.

"תגדירי מרוחק" נקבתי, לא מביט בה. שואף עמוק את הסיגריה ונושף הצידה, לכיוון השני, משתדל שלא לפגוע בה.

"לא יודעת, אנחנו כבר שבועיים? תזכיר לי...שלושה שבועות מתחילת השנה?" מזווית עיניי יכולתי לצפות בה מכווצת את גבותיה, "אתה לא מנסה ליצור קשר עם אף אחד וגם לא נענה לאף קשר מצד תלמידים מהכיתה. יש גבול לרצון בבדידות, הייתי אומרת. אתה לא חושב?"

היא צודקת, הכוונות שלה טובות ואולי במציאות אחרת... במציאות שלי זה המצב. אני באמצע עבודה, והלוואי והיא הייתה יכולה לדעת את זה.

"לא באתי לחפש חברים. באתי ללמוד" ניסיתי לחתום את השיחה למרות שהרגשתי שאכפת לה ושהיא מתעקשת.

אוריה שתקה. נראה שפגעתי בה גם מבלי שהתכוונתי. אני בסך הכל מנסה להיות חדור מטרה בסיטואציה שגם ככה קשה לי.
היא התרוממה מעט, מתכוונת לקום אך התיישבה חזרה...

"אתה יודע, אדם..." היא גלגלה את שמי על שפתיה והתיישבה הפעם כשכל פלג גופה העליון לכיווני, גורמת לי להביט בה.

אני סורק את פניה, מבחין בעיניה הירוקות שלראשונה אני פוגש קרוב מדי.
חושב לעצמי שהילדה הזו... היא באמת כל כך יפה במציאות, לא רק בתמונות שתרגלתי יחד עם סער. פשוט יפה, כמו שהיא, בלי איפור או חתיכת פילטר באינסטגרם.

אוריה ממשיכה וקוטעת את מחשבותיי, "אני אשתף אותך במשהו אישי. אולי זה לא יעניין אותך אולי זה כן, אבל אני מקווה שאת המסר אתה תיקח" היא התחילה בגילוי לב. אני מביט בה מכווץ את גבותיי למולה ונאלם דום. לא מבין מאיפה זה נחת עליי. אני יכול לקרוא את אוריה כמו ספר פתוח אחרי החודש הזה שעברתי בלהכיר אותה, אבל לזה...לא ציפיתי. כיביתי את הסיגריה על הספסל ונשפתי את העשן האחרון הצידה, מתרכז כל כולי בה.

"אני בת לאבא בכיר במשטרה. כל החיים שלי אני רגילה להיות מוקפת באנשים, חלקם זרים לי, חלקם מוכרים" היא הוסיפה, מספרת לי את מה שאני כבר יודע. צחוק הגורל.

"אני מרגישה לבד לא פחות ממך שתדע" היא משכה באפה, "אבל מה? אף פעם לא אתייחס מחורבן למי שמתאמץ להימצא סביבי, לא משנה מה אני חושבת עליו" היא לקחה נשימה והמשיכה "חשוב לי שתדע שאף אחד לא מצפה ממך להיות חבר נפש, אבל לומר בוקר טוב, לזרוק חיוך או סתם לשאול מה נשמע - זה נטו בחינם. ואני ממליצה לך לנסות את זה".

היא הרכינה ראש מתחילה לשחק באצבעותיה העדינות, "זה יעשה לך טוב".

נתתי לזה לחלחל.... למולי יושבת מתבגרת בת 18, שמספרת לי את מה שאני כבר יודע. משהו דפוק בי. לא בה. ואני צריך להשתנות. והיא צודקת. אבל אין אצלי אפור, אין אצלי באמצע... זה או שחור או לבן. אני בזמן עבודה, אני לא יכול ליצור קשרים חברתיים עכשיו, גם אם זה גובל ביחס מזלזל. אבל משהו בה, בגישה שלה ובאכפתיות, גרם לי להבין שאני לא יכול לתת לזה לחמוק לי מבין הידיים.

אוריה התרוממה ממקומה, היא לא חיכתה לתשובה ממני, אוספת את הדפים והעטים במהירות.

"אוריה, רגע" קראתי לה בהיסוס, מעביר יד בבלורית שעל ראשי, גורם לה להסתובב, בוחר הפעם להתנהג אפור. לא שחור ולא לבן.

"תביאי דף ועט, אני מתחיל" חייכתי חיוך צדדי, אבל אחד כזה אמיתי. אחד כזה שזו הפעם הראשונה שהתכוונתי אליו מהרגע שנכנסתי בשערי תיכון גורדון.