שומר הראש שלה

חלק 15 - שומר ראש או יועץ פרטי

ביס אחרון מלחמניית השניצל שלי באמת הזכיר לי שהרבה זמן לא התפנקתי באיזה צהריים טוב מבית אמא.

עמדתי מת מחום, מחוץ לבית הכלא גורדון, אולי התיכון הכי עמוס תלמידים בתבל. הפעם לא מעוטר בחולצת בית ספר, אלא לבוש בחליפת מאבטח רשמית במיוחד, מצויד בכל האבזור האפשרי, הכולל כבר אוזניה גלויה, 2 מכשירי קשר וכמובן...הנשק שלי. כאילו מינימום אני שומר על טראמפ ולא על נערת תיכון בת 18.

בשכבת י"ב נעשתה שיחה עם היועצת אודותיי, האמת נחשפה ואפשר לומר שתלמידים ממש לקחו את זה קשה ושאוריה הפכה להיא המפורסמת עם הסיפור ההזוי, בזכותי. לא יודע מה הרגשתי לגבי זה. מצד אחד שמחתי שסוף סוף אין לי צורך להסתיר שום דבר ומצד שני... חשבתי על כל אותם התלמידים שנפגעו בגללי או ששיקרתי להם... בסופו של יום, אני בעבודה. ואסור לי לשכוח את זה.

החלקתי את ידי אל הכיס, מרשרש במפתחות הנוצצים לרכבי החדש מזה כשבועיים, זה שקיבלתי מעופר כפי שהובטח לי. חשבתי לעצמי כמה כסף האבא הזה זורק על הבת שלו, כמה הוא דואג לה. אבל היא..היא לא מעריכה.

אחרי שסער הזמין אותי להרמת כוסית אצלו במשרד לכבוד הצלחת המשימה, הוא זרק לי שאוריה ביקשה להסיר את מערך האבטחה מעליה אך עופר סירב. אני מקווה מאוד שזה לא בגללי.

מחשבותיי נקטעות יחד עם צלצול בית הספר הקורא לסיום יום הלימודים. ותוך 5 דקות חבורת תלמידי יב1 מתקרבת לכיווני. סרקתי אותם אחד אחד, מזהה את שון כשלצידו אוריה מחובקת בצמידות. מרגיש איך הלב שלי מחסיר פעימה, וככל שהוא מחסיר יותר ויותר פעימות, אני הופך ליותר ויותר רציני. אחד כזה שאין סיכוי בעולם שיגלו מה מתחולל בתוכו.

הבטתי בה באופן רשמי, עומד עמידה רשמית, כזו של מאבטח. מזכיר לעצמי שוב ושוב ושוב שאני בתפקיד הזה תמורת כסף. הרבה כסף. הרבה מאוד כסף. אבל מחשבותיי בוגדות בי, כמו תמיד, ונודדות אי שם לסיטואציה בה אנחנו בחדר שלה, ואני מנסה בכל כוחי לספר לה את האמת לגביי. והיא...היא בשלה. אי שם בחדר.

והיא שם מולי.
צועדת בצעדים קלילים, מחוייכת, ומתעלמת בערך מכל פיסת קיום שלי. היא נפרדת מהחבורה, מאפשרת לשון להניח נשיקה קטנה על לחיה. מתנתקת מהם ומתקדמת לעברי, וככל שהצעדים שלה מתקרבים, הלב שלי מאבד את זה מהר יותר.

"זזים?" היא פונה אלי בקלילות נעימה שמרתיחה לי את הדם. קלילות כזו שמצפצפת על כל מה שקרה בינינו בערך אי פעם.

הנהנתי באיטיות, מתקדם אל עבר ההונדה המפוארת והיוקרתית שקיבלתי מעופר. חושב לעצמי שאם לא סבלתי מספיק כשומר הראש שלה, אז הידד. עכשיו אני גם הנהג שלה. כפיים.

נכנסתי אל עבר הרכב, מתניע וחוגר. מניח את ידי האחת על ההגה ואת ידי השניה על דלת החלון. משדר עסקים כרגיל.
מצד אחד, רוצה שהנסיעה הזאת תימשך לעולם ומצד שני מת שהיא תיגמר כבר. מקווה שאוריה לא מצליחה לצפות מה מתחולל בתוכי, מתחת לחזות הקשוחה.

הנסיעה על הכביש הייתה חלקה, אבל למרות זאת השתדלתי לנצל כל דקה עם אוריה, אז הקפדתי לא ללחוץ באדיקות יתרה על הגז.

אוריה פתחה את החלון מעט, מאפשרת לשיערה להתנופף בקלילות ברוח, כשהוא מניע את ריחה המושלם אל עבר אפי וגורם לי לחוסר איפוק בלתי נשלט. היא לא הביטה בי ולו לרגע.

"את יודעת...שון פחות מתאים לך" הבטתי ישירות בעיניה כשהרכב נעצר מטרים ספורים מביתה. שולף מתוכי כנות שאולי הייתה מעט מיותרת בדיעבד.

"וואלה?" היא גיחכה תוך כדי שסובבה את ראשה לכיווני, מביטה אל תוך עיני באמצעות עיניה היורקות כעס מצטבר. כזה שהסתתר מאחורי כל הקלילות. "אתה היועץ הפרטי שלי או שומר הראש שלי?" היא שאלה בזלזול מתחכם, כזה שמשדר מלא ביטחון, כמו תמיד. כזאת היא. אוריה לוי.

הבטתי בה, מצמצם את עיני ויחד איתן גם גבותיי מתכווצות. מנסה לקרוא אותה, מנסה להבין למה אני נאלם דום מולה בכל פעם מחדש.

"שומר הראש שלך" עניתי את התשובה הרטורית, במבט תוהה. משחק את המשחק שלה, מבלי להבין בכלל את הכללים.

"יופי" היא חייכה לעברי חיוך מזויף, יותר מדי מזויף.

"אז תתפקד כאחד כזה" היא המשיכה עם החיוך המעצבן. לא מאפשרת לי להגיב. פותחת את דלת הרכב, יוצאת וממהרת לטרוק אותה. לא לפני שהיא שולפת את הפלאפון ומקלידה במהירות כזו שמסבירה לי כמה אני לא חשוב בחייה יותר. בשום צורה.