(H.S) Since Forever | מאז ומתמיד

[25]

״אתה בטוח שתסתדר לבד?״ שאלתי את קרטר בשקט. הוא ישב על כיסא בשולחן האוכל בעוד שכולנו התכוננו לצאת לבית הספר, או לעבודה במקרה של אן. ראשי היה רכון אליו.

״לוסי אני לא תינוק, בסך הכל ניתוח. אני אסתדר.״ הסתכל עליי עם גיחוך על פניו. פתאום הרגשתי כף יד גדולה מונחת על החלק האחורי של הראש שלי, קרטר הרים את עיניו וגיחוכו גדל לחיוך.

״הוא ילד גדול הוא יהיה בסדר. אנחנו נאחר, קדימה.״ קולו של הארי נשמע, והבנתי שהוא זה שמחזיק כרגע בראש שלי, גורם ללחיי להתלהט. קרטר צחק בעוד שידו של הארי ירדה ממני, הסתובבתי אליו, רואה שגיחוך נמצא על פניו. ״השיער שלך התבלגן, תסתדרי ונצא.״ הוא אמר עם גיחוך על שפתיו ואני פערתי את עיניי בתגובה.

הסתכלתי במראה שהייתה בפתח הבית בצד, רואה שהוא בילגן לי את השיער. ״התלתלים שלך עוד יקבלו נקמה.״ הכרזתי בעוד שבהיתי במראה, לא מסתכלת עליו (אחרת בחיים לא היה לי את האומץ לומר את זה), ושמעתי אותו צוחק.

״אני בחוץ.״ הוסיף, ושמעתי את צעדיו מתקדמים, בעוד שאני נשכתי את שפתיי.

-

הגענו אל בית הספר, נכנסים מהשער האחורי בגלל שהחנה בחניון בית הספר. נשמע לפתע צלצול טלפון, ומהרטט שהרגשתי קלטתי שהוא שלי. הוצאתי את הטלפון, רואה את השם של סאם על המסך.

״הלו?״ עניתי.

״איפה את?״ שאלה מבעד לטלפון.

״הרגע נכנסתי לבית הספר.״ השבתי לה, ממשיכה להתקדם מאחורי הארי.

״לא את לא, אני עומדת בשער.״ השיבה.

״נכנסתי מהשער השני.״

״למה?״ שאלה לא מבינה.

״נסעתי עם הארי.״ לחשתי בשקט אל תוך הטלפון.

״נכון! את לגמרי גרה אצלו, כמעט ושכחתי! אני לא מאמינה על עצמי, הזיכרון שלי מתנוון.״ צעקה לי בתוך הטלפון.

״שקט, אני לא צריכה שאנשים שלא צריכים לדעת ישמעו על זה.״ לחשתי שוב, מסתכלת על הארי בכדי לוודא שלא שומע אותי.

״כלומר מיילו?״ ענתה, ושמעתי אותה מתחילה ללכת. נאנחתי. ״את לא באמת חייבת לו משהו, אבל אני חושבת שזה יהיה נחמד מצדך אם תגידי לו את זה אישית. הוא היה מתוק איתך בהודעות לגבי קרטר. גם אם נפרדתם- והארי הוא די הסיבה לכך, אני חושבת שמגיע לו לדעת.״ נאמה אל תוך הטלפון.

״אני יודעת, אני יודעת.״ נשפתי בתבוסה. ״אני אספר לו היום, לפני שיתחילו כל מיני שמועות.״ הוספתי במלמול.