(H.S) Since Forever | מאז ומתמיד

[60]

אז זה הפרק האחרון להיום
מחר יעלו הפרקים האחרונים של הסיפור (כולל אפילוג- תכינו את עצמכן לרכבת הרים של רגשות מחררררר) ומילות סיום ותודה. מחרתיים אני מתגייסת (:
אז במעבר חד לפרק, תכינו מסיכות חמצן למה אנחנו הולכות להפסיק לנשום היוםםם

—

אחרי ה״תמריץ״ של הארי ושלי באותו הבוקר- אם אפשר לקרוא לזה ככה, התארגנו במהירות ויצאנו לאוניברסיטה. מיותר לומר שהמבחנים הלכו לשנינו מעולה.

עברו כמה ימים, והארי החליט שהגיע הזמן ללכת לבית הוריו הביולוגים. נסענו בשתיקה לצד האחר של העיר. הגענו לבניין שנראה יחסית חדש, הארי החנה מעבר לכביש. התכוונתי לפתוח את הדלת כשראיתי שהארי לא זז ממקומו. הורדתי את ידי מהידית.

״אולי עדיף לא לעשות זה?״ פלט לפתע, גורם לי להסתכל עליו מופתעת. ״זה כמו שוויליאם אמר, אם היא הייתה רוצה היא הייתה מוצאת אותי.״ הוסיף מיד בחוסר ביטחון. הזזתי את ידי לכיוונו, מניחה אותה על ירכו, והוא העלה את ראשו אליי.

״הארי, אני יודעת שאתה מפחד, אבל אין סיכוי שאתה מוותר עכשיו. עשית כל כך הרבה בשביל זה, בשביל להשיג תשובות. לא?״ השבתי מיד. הוא בהה בי מעט והנהן. ״אז קדימה.״ היה הדבר היחיד שאמרתי.

הוא הוריד את עיניו ממני, בוהה בהגה. אחרי כמה שניות הוא התחיל להנהן. הוא הושיט את ידו אל הדלת ופתח אותה, נותן לקור המקפיא להיכנס פנימה אל הרכב. התנתקתי ממנו, פותחת גם אני את הדלת שלי, ושנינו יצאנו מהרכב.

התחלנו להתקדם לעבר הבניין. הגענו אל הדלת, שהיה צריך להקיש בה קוד, או לצלצל.

״מה עכשיו?״ שאלתי אותו. הוא סקר את לוח המקשים, ולפתע הקיש על הספרה חמש ארבע פעמים והדלת נפתחה. פערתי את עיניי, מסתכלת עליו המומה. ״איך ידעת?״ שאלתי בהלם.

״זה היה המקש הכי שחוק, אז ניסיתי את מזלי.״ ענה בזמן שפתח את הדלת, מחכה שאכנס ראשונה. נכנסתי פנימה והוא נכנס אחריי, סוגר את הדלת. הגענו אל המעלית, וכעבור כמה שניות נכנסנו אליה, הארי לחץ על הכפתור לקומה החמישית.

בזמן העלייה הארי רקע ברגלו ולחץ על אצבעותיו, מביע את הלחץ שהיה בו. הסתכלתי קדימה על הדלת בעוד שנפתחה, אוחזת בידו בחוזקה. הסתכלתי עליו, רואה אותו בולע את רוקו תוך כדי שיוצא מהמעלית, ואני נגררת אחריו. הוא סקר עם עיניו את הדלתות, גבותיו עולות מעלה כשנעצר על אחת מהדלתות.