[1]

2.1K 53 54
                                    

אוקיי, אז אני כל כך מתרגשת! זה סוף סוף קורה!
חזרתי לפה אחרי הזה זמן, עם סיפור חדש שמאוד מאוד קרוב
ללבי!
המושלמת שבתמונה היא לילי קולינס כמובן- וככה אני מדמיינת את לוסי.
(אני יודעת שיש פה בטח כאלו שנמצאות בסיפור מהגרסה הקודמת שלו. לא הרבה השתנה, בעיקר הסוף של הסיפור- אבל בגלל שאל הגעתי אליו אתן לא תדעו, אז לא הרבה השתנה בשבילכן, רק הדמות הראשית.)
אני לא הלאה אתכן בחפירות, בואו נתחיל!

ישבתי במושב באוטובוס, בדרך לבית הספר. האוטובוס היה מלא באנשים אבל היה שקט, כל אחד התעסק בענייניו.

רק רעש טפטופי הגשם הקל שבישר על נוכחותו של החורף בצ'שייר נשמע במבחוץ. הסתכלתי אל מחוץ לחלון, אנשים עוברים משני הכיוונים של הרחוב, חלקם אוחזים במטריות. פערתי את עיניי מעט בהתרגשות ופרפרים הסתובבו בבטני כשראיתי אותו הולך ברחוב, לפתע הוא סובב את ראשו המכוסה בברדס לכיווני ומבטינו נפגשו.

הוא חייך אליי, ולפני שהספקתי לחייך בחזרה האוטובוס כבר עבר אותו. הפנתי את מבטי מהחלון אל גב הכיסא מלפניי ונשכתי את שפתי התחתונה בלחץ. הרגשתי את הלב שלי מגביר את פעימותיו.

הארי. הבחור שאני אוהבת, בלי להגזים, כבר כמה שנים טובות. אני מכירה אותו כבר מאז היסודי, אנחנו ביחד מאותה הכיתה מאז. מהחטיבה אני מרגישה אליו דברים ולא העזתי להוציא מילה לגבי זה, או להוציא מילה אליו בכלל. זה מרגיש לי מוזר אחרי כל כך הרבה שנים פתאום לבוא ולהתחיל לדבר איתו.

אחרי כמה דקות האוטובוס עצר מול בית הספר. בירכתי את הנהג לשלום וירדתי מהאוטובוס, מעלה את הברדס שלי על ראשי בגלל שהתעצלתי להוציא את המטריה. הכנסתי את האוזניות שלי לכיסי במהירות ונכנסתי לרחבת בית הספר שעוד הייתה מלאה בתלמידים לפני שכולם נכנסו לשיעורים שלהם, אף על פי הטפטופים.

״לוסי,״ שמעתי את קולה של סאם קורא לי. הסתובבתי בחיוך, שיערה הבלונדיני-ורוד הקצר היה אסוף בקוקו גבוה והוסיף למראה הגבוה שלה, לעומתי היא הייתה מוגנת על ידי מטריה. חיכיתי שתגיע אליי, היא הגיעה וחיבקה אותי ביד אחת, מכסה את שתינו עם המטריה.

(H.S) Since Forever | מאז ומתמידWhere stories live. Discover now