(H.S) Since Forever | מאז ומתמיד

[36]

בחוץ היה שוב גשום, אז כולם נשארו בתוך המבנה בהפסקה. סאם דיברה עם אביגייל, ובעוד שאני הקשבתי לשיחה שלהן הטלפון שלי צלצל. הרמתי אותו מהשולחן, רואה מספר לא מוכר. כיווצתי את גבותיי וקמתי ממקומי. סאם הפנתה את עיניה אליי בזמן שהמשיכה לדבר עם אביגייל. פילסתי את דרכי דרך השולחנות, עונה לשיחה.

״הלו?״

״היי.״ נשמע קול שזיהיתי, אבל לא הצלחתי לשים את האצבע שלי על זה. ״זה ניק.״ הוסיף קול שנייה אחרי, וגבותיי עלו מעלה בהפתעה, ונעצרתי לרגע במקומי.

״ניק, היי.״ החזרתי לו מעט מבולבלת, לאור העובדה שהוא הביא לי את מספר הטלפון שלו ולא ההפך.

״השגתי את הטלפון שלך דרך מייקל.״ הבהיר. עדיין נשארתי מעט מבולבלת כי גם למייקל לא אמור להיות את מספר הטלפון שלי, אך הנחתי שהשיג זאת מסאם או מאנשים אחרים בבית הספר. אני אברר איתה אחר כך. ״מה קורה?״ קולו חדר את מחשבותיי.

״בסדר, מה איתך?״ שאלתי והמשכתי להתקדם אל עבר היציאה מהכיתה שהייתה מלאה בדיבורים.

״אני בסדר.״ החזיר ושתק לשנייה בעוד שאני יצאתי דרך דלת הכיתה אל המסדרון, שהיה מלא לא בפחות אנשים, אבל פחות רועש. ״התקשרתי כי רציתי לבדוק שאת בסדר, לא יצרת קשר והאמת שדי דאגתי.״ אמר מהקו השני, גורם לי להעלות את גבותיי שוב, ולחיי התחממו. שתקתי לשנייה, מנסה לחשוב מה לענות.

״מצטערת שהדאגתי אותך, ושלא חזרתי אלייך גם. אני בסדר עכשיו.״ השבתי לבסוף, מעביר חלק משיערי אל מאחורי אוזני.

״הבנתי.״

״זה לא קשור למשהו שעשיתי נכון?״ הוא פלט מאמצע שום מקום, ואני כיווצתי את גבותיי בבלבול.

״מה פתאום, לא. מה גרם לך לחשוב ככה?״ ביטלתי את דבריו מיד.

״בגלל שלא חזרת אליי האמת. חשבתי אולי אמרתי משהו לא בסדר שהרתיע אותך.״ ענה, ואני נדנדתי בראשי מתוך אינסטינקט.

״לא, לא. זה לא היה קשור אלייך בכלל. סליחה שגרמתי לך לחשוב ככה.״ התנצלתי, והוא התחיל לצחוק.

״אל תדאגי. אני נוטה לעשות את זה לפעמים.״ הוא צחק, ושמעתי דברים זזים ברקע.

״לעשות מה?״ שאלתי, מעט לא מבינה.

״לחשוב יותר מידי.״ השיב בנימה מתבדחת, וקצות פי התעגלו מעט מעלה.

״ספר לי על זה.״ נשפתי בייאוש בעוד ששילבתי את הזרוע הפנויה שלי על בית החזה שלי, ואת המרפק שלי השענתי עליה. זזתי מעט אחורה כדי להישען על הקיר והשפלתי את עיניי אל הרגליים שלי. הוא צחק בתגובה, ואני התחלתי לצחוק גם.