(H.S) Since Forever | מאז ומתמיד

[62]

כולן לנשום עמוק ובואו נצא לדרך

—

עברו כמה שבועות מאז שהארי ואני נפרדנו. אני חזרתי לגור אצל ההורים שלי, והפכה להיות לי שגרת חיים רגילה; לקום בבוקר, לנסוע לאוניברסיטה, ללכת לעבודה, לחזור הביתה. כמעט ולא ראיתי את הארי באוניברסיטה.

אחרי אותו היום ניסיתי להתקשר אליו, והטלפון שלו היה כבוי. כששלחתי לו הודעות, הוא גם לא ענה. אך כששלחתי לו הודעה שאני מתכוונת לבוא לדירה, הוא שלח לי ״אל תבואי״ בחזרה, מנפץ אותי לגמרי לרסיסים. לא דיברתי איתו מאז.

הסתובבתי באוויר הקפוא, מהדקת את המעיל שלי סביבי. חג המולד קורה עוד כמה ימים. כמעט עלו דמעות לעיניי כשעלתה בי המחשבה שלא אחגוג אותו עם הארי, אך מיד ניערתי את ראשי, מנסה להוציא את המחשבה הזו.

הטלפון שלי צלצל, ונאנחתי כשראיתי את המספר של בן שוב פעם. אני מסננת אותו כבר כמה שבועות טובים, מאז הפרידה של הארי ושלי בעצם. לא יכולתי להתמודד איתו, לפחות לא בזמן הקרוב. ניתקתי את הטלפון.

״זה לא יפה לסנן אנשים.״ שמעתי, פוערת את עיניי. הסתובבתי, רואה את בן עומד מאחורי, מנתק את השיחה. הרגשתי את הלחיים שלי מתחממות כהוגן ממבוכה, מפשירות את פניי הקפואות.

״אני מצטערת.״ עניתי נבוכה. הוא סקר אותי בעיניו התכולות.

״למה את לא עונה לי? הארי לא רוצה לראות אותי? אני יכול להתמודד עם מה שתאמרי, אני לא ילד קטן.״ הוא מיד הצהיר, מנסה להבין מה עומד מאחורי ההתחמקות שלי ממנו. בלעתי את רוקי, מנדנדת בראשי.

״נפרדנו.״ השבתי בשקט, גורמת לו לפעור את עיניו.

״מה?״ הוא שאל בהלם. באתי לפתוח את הפה, אך הוא עצר אותי. ״סליחה, את לא חייבת לומר את זה שוב.״ אמר מיד. עיניו בחנו אותי. ״אני מצטער לשמוע. אני יכול לשאול איך זה קרה?״ הוסיף, גורם לי לנשוך את הלחי שלי מבפנים.

״כשחזר מהולמס צ׳אפל סיפרתי לו שדיברתי איתך, הוא נפרד ממני באותו הרגע.״ עניתי, מהדקת את המעיל סביבי שוב כשהרגשתי צמרמורות עוברות בגופי, בתגובה בן פער את עיניו.

״לעזאזל, אני מצטער.״ הוא התנצל, ואני הנדתי בראשי.

״זה לא אשמתך שהוא לא אוהב אותי יותר.״ חזרתי בגיחוך מריר על המילים הכואבות שאמר שהתנגנו בראשי בשבועות האחרונים ללא הפסקה, מרגישה צמרמורות עוברות בי שוב.

בן כיווץ את גבותיו.

״ככה הוא אמר לך?״ הוא שאל, ואני הנהנתי. ״לוסי, אני יודע שזה ישמע לך מוזר, אבל אני צריך שתקשיבי לי.״ אמר לפתע, מושך את תשומת לבי. הוא לקח צעד אחד קדימה אליי. מעילו השחור היה סגור עד הסוף, האף שלו היה אדום מהקור, זיפים בהירים עיטרו את פניו.