(H.S) Since Forever | מאז ומתמיד

[52]

צ׳ופר אחרון להיום כדי לסגור אותו בנעימים
הולכים לבכות היום, תכינו טישו

—

בהיתי בו בתדהמה. עיניי ופי היו פעורים, והרגשתי שנעלמו לי כל המילים מהראש ולא ידעתי איך לדבר. הוא לא הסתכל עליי, אלא החוצה מהשמשה הקידמית. שנינו שתקנו. הוא ניתק את ראשו מהמושב, ואחרי עוד כמה שניות הוא פתאום פתח את הדלת שלו והחליק את עצמו החוצה.

מרוב ההלם בשנייה הראשונה לא הגבתי, אך כשהדלת שלו נטרקה אחריו מיד יצאתי מהמושב שלי. הוא התקדם כמה צעדים אל עבר השער בעוד שאני רצתי מהמושב שלי אליו ומיד תפסתי בפרק כף היד שלו.

פתחתי את פי כדי לדבר, אך שתקתי. הוא הסתובב אליי, מביט בי.

״אני לא יודעת מה לומר.״ הוצאתי בעוד שהסתכלתי עליו. עיניו היו שטופות בכל כך הרבה רגשות שלא יכולתי להסביר, ואני לא חושבת שאי פעם אוכל.

הוא בלע את רוקו ושתק.

״בוא פשוט, נשב רגע, ונמשיך. בסדר?״ ניסיתי לסדר את המילים שיצאו לי מהפה בכישלון. הוא בהה בי לכמה שניות והנהן.

״לא אצלי. יש אנשים בבית.״ השיב, והנהנתי.

״אתה רוצה שנסע אליי? אני מניחה שקרטר לא בבית.״ שאלתי, והוא הנהן לחיוב.

-

פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה, והארי נכנס אחריי. סגרתי את הדלת אחריו ונעלתי אותה, בולעת את רוקי. הסתובבתי אליו, רואה שהוא עומד ולא זז. בחנתי את פניו, יכולה לראות שמחשבות לא מפסיקות להתרוצץ בראשו כרגע.

התקדמתי אליו ואחזתי בידו, עיניו התפקסו וזזו אל הידיים האוחזות שלנו, ואז אליי.

״בוא.״ אמרתי, והתחלתי להתקדם לעבר המדרגות. התחלתי לעלות מעלה ומפאת העובדה שדי סחבתי אותו איתי, הארי עלה אחריי. נכנסנו אל החדר שלי וסגרתי את הדלת אחרינו, שגם אם במקרה קרטר יגיע אז שלא יפריע לנו.

הסתובבתי אליו, רואה שהוא עומד במרכז החדר. הלב שלי דפק בחוזקה, והאמת- זה הפחיד אותי. הוא היה נראה כל כך אבוד בתוך עצמו שפחדתי עליו. אני לא רגילה לראות אותו ככה.

התקדמתי והתיישבתי על המיטה, והוא התיישב אחריי. הוא שתק, ולא ידעתי אם לדבר או לשתוק גם כן. לא רציתי להאיץ בו, אבל גם לא ידעתי אם רוצה שאהיה הראשונה לדבר.

הוא הפריד את שפתיו, נראה כאילו התכוון לומר משהו, אך לא עשה זאת. העלתי את ידי והנחתי אותה על הברך שלו בליטוף. הוא הוריד את עיניו אל ידי.