[29]

772 36 48
                                    

בבוקר לאחר מכן הארי לא העז להסתכל לעברי. הרגשתי שהתחמק ממני בכל מצב, עד לכך שהביא תירוץ ללצאת יותר מוקדם מהבית, אפילו בהתחשב בעובדה שהיה לי מבחן והייתי ממש צריכה את ההסעה הזו כדי להגיע לבית הספר בזמן.

המבחן במתמטיקה הלך לי נורא. אפילו שלא סיימתי את הבקבוק בירה המסכן עם אחוזי אלכוהול שבקושי נראו לעין, חוויתי חמרמורת חזקה- הראש שלי כאב, וכל מה שרציתי היה ללכת לישון, ורק אלוהים ואני יודעים שזה לא באמת מהבירה העלובה.

הרגשתי שניצל אותי. לא ידעתי אם הוא ידע כמה אני רוצה אותו, אבל הרגע האינטימי שחלקנו לא קרה לי עם אף אחד אף פעם- גם לא עם מיילו שהיה הבן זוג הרציני הראשון שהיה לי, אם לא מחשיבים כל מיני דייטים שטותיים. למרות הרגע הזה, הוא התעלם ממני לגמרי כל אותו היום, וגם למחרת- כלומר היום.

קרטר ואני חוזרים היום הביתה. הבדיקה שעבר הראתה שהוא החלים כמעט לגמרי. כשראיתי שהארי מתעלם מהקיום שלי, הבנתי שזה העיתוי לחזור חזרה הביתה. הרגשתי כל כך רע. הרגע שחלקנו גרם לי להרגיש מדהים ולרצות רק עוד ועוד מהאינטימיות הזו, וממנו. אבל להבין שמבחינתו זה כנראה היה שום דבר, התמזמזות רגעית- זה שבר אותי. כעסתי שהיה מסוגל לעשות כזה דבר איתי, מישהי שהיא לא אחת שפגש בלילה ולא יפגוש שוב לעולם.

סגרתי את התיק שלי אחרי שסיימתי לסדר בו את כל הדברים שלי והתרוממתי. אחזתי בו וסידרתי אותו עליי, יוצאת מהחדר של ג׳מה, מעיפה בו מבט קטן אחרון. התחלתי להתקדם אל עבר המדרגות כשהארי בדיוק יצא מחדר המקלחת ליד. חלפתי במהירות על פניו מבלי להסתכל עליו, יורדת למטה במדרגות.

יצאתי דרך הדלת שנשארה פתוחה, רואה כבר את קרטר, ג׳מה ואן ליד המכונית.

״הנה.״ אמרתי והנחתי את התיק שלי בתוך תא המטען.

״איפה הארי?״ שאלה לפתע אן, מעלה בי זרמים. משכתי בכתפיי כלא יודעת. ״הוא צריך להסיע אתכם, הוא רצה את המכונית אחרי זה.״ הבהירה והלכה אל עבר הבית, כשהארי בדיוק יצא החוצה. רציתי למות באותו הרגע.

סגרתי את תא המטען, חושבת מה שאני יכולה לעשות כדי לא לנסוע איתם במכונית, אך לשווא. הוא הגיע ובמהירות נכנס למושב הנהג, ומכיוון שקרטר היה צריך לשבת מאחורה זה רק היה הגיוני שאני אשב מקדימה, ולא רציתי להראות שמשהו לא בסדר.

פתחתי את דלת המכונית, לא מסתכלת עליו אפילו לרגע. טרקתי את הדלת, חוגרת את עצמי, ומסתכלת החוצה מהחלון שלי.

״לוסי,״ קולה של אן קרא בשמי, מעבר לחלונו של הארי. בתבוסה פנימית הפנתי את ראשי, מסתכלת אך ורק עליה, אף על פי שיכולתי להבחין בו בזווית העין שלי. ״אנחנו עוד נדבר, נשב לתה. תזכרי מותק.״ הצהירה בחיוך.

(H.S) Since Forever | מאז ומתמידWhere stories live. Discover now