(H.S) Since Forever | מאז ומתמיד

[44]

ביקשתי מסאם להוריד אותי בבית. בהתחלה היא התעקשה שתישאר איתי, אבל ביקשתי ממני שתשאיר אותי לבד. אחרי הרבה זמן שלא הסכימה לשנות את דעתה, היא ויתרה לבסוף, משאירה אותי לבד בבית ונוסעת.

פשטתי את בגדיי הרטובים וזרקתי אותם אל תוך סל הכביסה. נכנסתי אל האמבטיה, פותחת את הזרם המים שהתגלה כקפוא, ומיד הזזתי אותו ממני בבהלה.

״לעזאזל, אפילו מקלחת אני לא יכולה לקבל בשקט?!״ צעקתי לעצמי, לנוכח העובדה שאני לבד בבית. חיכיתי שזרם המים יתחמם מעט, והחזרתי אותו בחזרה עליי, נאנחת לנוכח המגע הרותח של המים על העור שלי.

המילים של הארי לא הפסיקו להתנגן בראש שלי, וגם של סאם. אני לא יודעת למה הגבתי בצורה שהגבתי- בערך...

אני כועסת עליו, מאוד- אבל אני רוצה להבין אותו. ממה הוא פחד לעזאזל? שאני אומר לו לא, ככה הוא אמר... זה הגיוני בכלל? כלומר, ברור שכן. אני פחדתי מזה שנים. אבל, זה הרגיש אחרת אצלו. ממקום אחר. ובאותו הרגע, לא הצלחתי לרסן את הכעס שהיה עצור בי עליו.

הוא באמת זכר את כל המקרים שהיו לנו (אפילו שחלקם קרו כשהיה שיכור לגמרי), והתעלם מהם במשך המון זמן- ולעזאזל זה הרתיח אותי.

אם הוא באמת אהב אותי כל הזמן הזה כמו שאמר, איך יכל להתעלם ממני? איך הוא יכל לתת לי להיות עם אחרים? זה משגע אותי. הוא אוהב אותי... הוא באמת אוהב אותי? המחשבה על זה מעבירה לי צמרמורות בכל הגוף.

סגרתי את זרם המים, כולי נוטפת טיפות. סחטתי את שיערי, ובזהירות יצאתי מהמקלחת, מתנגבת ועוטפת את המגבת סביב גופי. הברשתי את שיערי, כששמתי לב ששכחתי לקחת בגדי פיג׳מה להחלפה. הנחתי את המברשת, יוצאת החוצה אל החדר שלי. הסתכלתי על השעון שהיה תלוי על הקיר, מראה שהשעה כבר רבע לשתיים עשרה בלילה.

לקחתי במהירות חולצה ומכנס רנדומליים מהארון. הסתכלתי על הטלפון שנח על פינת השולחן שלי, כבוי. כיביתי אותו כשהגעתי הביתה, הודעתי זאת לסאם כדי שלא תתחרפן אם לא אענה לה.

אחזתי בטלפון ולקחתי אותו איתי, בזמן שהתקדמתי את המקלחת הדלקתי אותו, וכשהגעתי הנחתי אותו על יד הכיור. אחרי כמה שניות הוא נדלק, ולפתע הוא התחיל לרטוט כל רגע ולהשמיע צלילי הודעות, גורם לי לקפוץ מבהלה.

הורדתי את עיניי אל הטלפון, פוערת את עיניי.

מ: הארי: לוסי בבקשה תעני לי

מ: הארי: אני חייב לדבר איתך, בבקשה